מרחפת??

טיסה בתוך המשפחה
האור בחדר היה מעומעם בדיוק כמו שאהבתי תודות לאור השקיעה שחדר לתוכו ברכּוּּת.
התיישבתי על המיטה שלי לאט וצללתי לתוך הספר החדש ששאלתי מחברה.
"חוי!!!" זה היה קולה של אמא שעצר אותי אחרי העמוד השלישי והיא לא נשמעה רגועה במיוחד. התלבטתי אם ללכת אליה אבל קריאה רמה נוספת שכנעה אותי לבוא, אחרת אמא שלי תפרש את זה כחוצפה ואז זה יעבור לטיפול של אבא שלי…

"כן אמא" עמדתי מאחוריה במטבח, היא שטפה כלים.
"איפה היית?" היא ירתה, "ולמה את לא מגיעה כשקוראים לך?" התקיפה ואני ראיתי את הווריד ההוא במצח שלה שתמיד נעשה בולט שהיא עצבנית.
"הייתי בחדר שלי" עניתי בקול רפה. לא היה לי כח לנזיפות של אמא למרות שהן היו דיי נדירות כי השתדלתי שהיא לא תזדקק להן.
"אני שמחה לשמוע" אמא אמרה בסרקזם וסובבה אלי את מבטה המוכיח.
השפלתי את עייני. לא יכולתי לראות אותה כועסת עלי ועוד מפני ש- למה באמת אמא כועסת עלי?
לפתע נשמעה צווחת כאב מהסלון, זה היה שניאור. כנראה שטערנא דרסה אותו שוב עם הבימבה.
שניאור החל לבכות ואני ראיתי שאמא הולכת להתפוצץ.
"לגשת אליהם?" שאלתי וקיבלתי בתמורה מבט מצמית שגרם לי להבין שהשאלה שלי היתה יותר ממיותרת.

"שניאור מה קרה?"
"שיינא הרביצה לי" הוא טען בעיניים דומעות.
"שיינא" קראתי לה. היא ישבה על הספה מולי ועִיֵינה בעיתון מזדמן.
"מה?" היא שאלה כאילו מופתעת.
"מה מה?" שאלתי בכמעט עצבים "למה הרבצת לשינאור?"
"אני?!" היא הזדעקה, מזדעזעת עד עמקי נשמתה.
"כן את." עניתי בלי הרבה מחשבה.
"לא הרבצתי לשניאור" מחתה "הוא סתם משקר" הוסיפה במירמור בת השמונה וחזרה לעיין באותו עיתון לא מוגדר.
"אז למה שניאור בוכה?"שאלתי בסבלנות שהשתדלתי לגייס בכוחות לא לי.
"כי הוא סתם תינוק" היא צרחה בעצבים, חבטה את העיתון בספה ועיוותה את פרצופה בזלזול.
"אני לא תינוק!!" שניאור מחה בקול ושטערנא בדיוק נזכרה שהיא צריכה שאני אעזור לה להתקלח.

"די!" ביקשתי משניהם בחוסר אונים אבל גם אם שיינא הצהירה שהיא לא הרביצה לשניאור היא כבר לא יכלה להצהיר זאת שנית. הם התגוששו על הרצפה והקרב נטה לטובת שיינא שהיתה גדולה משניאור בארבע שנים ושטערנא היתה איפה שהוא בינהם בגיל וגם פיזית, מנסה להפריד בין אחותה הגדולה לאחיה הקטן.
אוף! איפה חנהלה כשצריכים אותה? היא יודעת טוב להסתדר עם ילדים, לא כמוה. היא בטח שוב מארגנת איזה מבצע לבית ספר ביחד עם טויבי.
"מה הולך פה?" אמא קראה פתאום לעברנו מפתח המטבח, מנגבת את ידיה במגבת הירוקה. שיינא, שניאור ושטערנא נבהלו וקפאו במקומם בהפתעה ואני התאפקתי לא לצחוק מהתנוחות המעניינות בהן הם נעצרו.

אמא הפרידה בניהם בחצי רגע וקראה לי מיד למטבח. כנראה שאני הולכת לקבל פה מקלחת לא נחמדה… ולא טעיתי, לצערי.
"אני לא מבינה," היא החלה את נאום התוכחה שלה, "אני לא יכולה להשאיר אותך עם הילדים שניה לבד?!"
בלעתי את הרוק והשפלתי עיניים. לא נעים במיוחד לשמוע שאמא שלך לא סומכת עלייך, אבל מה יכולתי לעשות? הם התחילו לריב פתאום וכידוע, חנהלה הרבה יותר טובה ממני בלהסתדר עם הקטנים למרות שהיא קטנה ממני בשנתיים והיא בכיתה ח'.
"את מתכוונת לענות לי?" אמא ביררה ואש רשפה מעייניה, היא כעסה מאוד. כנראה עבר עליה יום קשה בעבודה כי היא בדרך כלל לא מתנהגת ככה ובוודאי לא אלי.
כאב לי בלב למרות שהבנתי אותה ורק הצלחתי ללחוש"סליחה".

"מה סליחה?" הווריד ההוא בלט עוד יותר ממקודם, "אני רוצה להבין, אני לא יכולה להשאיר אותך איתם דקה?!"
לא עניתי, לא ידעתי מה לענות. מה אגיד? 'לא אמא, את לא יכולה להשאיר איתי את הילדים אפילו דקה' זה נשמע מגוכך וזה גם ממש חצוף.
"חבל חוי" היא תקעה בי פרצוף מאוכזב. "חשבתי שאת יותר אחראית"
"אני-" התחלתי להתגמגם ואמא התפרצה לדברי.
"אַת מה?" היא שאלה בחדות, לא נותנת לי מקום לטעויות
"אני…" המשכתי להתגמגם.
אמא עמדה שם בחוסר סבלנות ולפתע מענדל נכנס למטבח ולמזלי הסיח קצת את דעתה של אמא ממני.
"אמא, מתי אבא חוזר?" בירר בן האחת עשרה ואליו הצטרפה שטערנא בת השש.
"הוא חוזר היום בשמונה ואתם צריכים להיות במיטות עד אז. הוא רק יבוא להגיד לכם לילה טוב" ענתה אמא בסמכותיות. היא היתה עייפה ומתוחה, ראו את זה בכל תו בפנייה למרות הכעס שניסה להסתיר את הכל.
"אוף!!" קראה שטערנא באכזבה ומענדל הצטרף אליה בפרצוף חמצמץ. אף אחד מאיתנו לא אהב את הימים שאבא חוזר בהם מאוחר, זה תמיד ימים לחוצים יותר, מבולגנים יותר ואמא היתה עצבנית יותר. כנראה זה מה חלק מהסיבה לכעס של אמא היום…
"שטערנא, אין מה להתעצבן. זה לא יעזור." אמא אמרה בחוסר סבלנות מופגן ומיד הוסיפה "לכי למקלחת"
"רציתי כבר להתקלח אבל חוי לא רצתה לעזור לי" התגוננה שטערנא והחליטה להאשים אותי בהאשמות שוא כי למה לא אם אפשר?!

אמא הביטה בי בחדות ונעצה בי עיינים מאשימות שצעקו בראשי בקולי קולות מילה אחת: 'שוב?'
קיבלתי את התוכחה בשתיקה וקראתי לשטערנא למקלחת ובאמת שהתאפקתי לא להגיד לה משהו על מה שהיא אמרה לאמא.
אחריה קילחתי גם את שניאור וגם השגחתי על זה ששיינא ומענדל לא יתחמקו מהמקלחת כי יש להם הרגל כזה ללכת לישון בלי אפילו לחשוב על להתקלח. אחרי שהצלחתי לגרום לכל החבורה להכנס למיטות בערך בשבע ועשרים הלכתי לחדר עם מצב רוח שמגרד את הרצפה.

חנהלה חזרה הביתה אחרי עשר דקות וחיוך זורח שכן על פניה. היא נכנסה לחדר שלנו והורידה נעליים.
"מה קורה?"
"כלום"
"מתי אבא חוזר?"
"בשמונה"
"את לא שואלת איפה הייתי?"
"לא"
"מה קרה לך?"
"כלום"
"אז למה את לא עונה נורמלי?"
"כי אני עייפה"
"אהה, טוב"

ראיתי שחנהלה התבאסה ממני קצת וזה כאב לי. ריחמתי עליה על זה שהיא קורבן למצב רוח שלי שהיה קורבן למצב רוח של אמא. היא נעלה את נעלי הבית והתיישבה על יד המכתביה שלנו עם ערמת ספרי לימוד מכובדת שהכי למעלה היה ליקוטי שיחות לעיון לפני שהיא מכינה שיעורי בית במקצועות חול. אני מכירה כבר את הרוטינה הזו ולכן הלכתי למטבח והרתחתי לי מים לשוקו שאולי ינרמל לי את המצב רוח.
לפתע אבא נכנס, איך כבר הגיעה השעה שמונה?

"ערב טוב" הוא איחל לי עם הקול הקשוח והתשוש שלו הזה הרגיל במיוחד אחרי ימים כאלה.
"ערב טוב" החזרתי לו בקול רפה. שנינו שתקנו שתיקה מתוחה. אני ואבא שלי לא הכי מסתדרים, הוא קפדן מדי ואני הרבה פעמים 'נוטה לרחף' כמו שהוא מגדיר את זה ולכן כמעט כל תקשורת ביננו מסתיימת בעצבים. לקח לי זמן ללמוד פשוט לשתוק ולא לפטפט יותר מדי כי זה בדיוק מה שגורן לו לצאת מדעתו במיוחד אחרי יום ארוך…
אני הכנתי את השוקו שלי ומהרתי להעלם לחדר שלי ושל חנהלה, נמנעת מזמן שבו אבא יתחיל לשאול איך היה היום ואאלץ לספר לו על המקרה היום שבטוח יגמר בפיצוץ אטומי.

חנהלה עדיין ישבה ליד השולחן כתיבה ועשתה שיעורי בית כנראה במתמטיקה לפי כל המשבצות שהיו לה במחברת שגרמו לי לבחילה. אני שואנת מתמטיקה. בעיקר כי זה מקצוע 'מרחף' ולא פרקתי ואז אבא שלי צוחק עלי ואומר שאני דווקא אמורה לאהוב את זה כי אני 'רחפנית' ומתמטיקה זה 'מרחף'. אני שואנת שהוא אומר את זה כי זה תמיד בפורום של כל המשפחה וזה לא ממש נעים לי אבל אני לא יכולה לומר דבר כי אבא לא יקשיב.
אני התיישבתי על המיטה שלי ולגמתי מהכוס החמימה.

"אני מתנצלת על מקודם" אמרתי לחנהלה לאחר מחשבה מעמיקה ביחד עם השוקו.
חנהלה הרימה את ראשה מהמחברת והפסיקה מכתיבתה הצפופה. "זה בסדר חוי, אל תתנצלי. אני הייתי לא בסדר שלא הנחתי לך" אמרה בקול מתנצל. אז זה גם העסיק אותה…
השפלתי עיינים. היא באמת טובה כמו שכולם אומרים ואני זו שהכי יכולה להעיד על זה.
לפתע דפיקות נשמעו בדלת החדר.
"חוי?" זה היה קולה של אמא.
"כן?" עניתי בקול חסר גוון וראיתי שאמא פותחת את הדלת באטיות.
"אפשר להכנס?" היא שאלה בעדינות והלחץ ההוא ששכן על פניה בצהריים עדיין לא נעלם.
"כן" עניתי בשקט, עצורה ומהורהרת.
"אהה חנהלה, גם פה. מתי חזרת?" שאלה אמא בעיינים עייפות. ראיתי שהיא מנסה לשמור על איפוק ורוגע, ממש ראיתי איך היא נלחמת עם עצמה ודיי הערכתי אותה על זה.
חנהלה הרימה את ראשה מהמחברת המשובצת, "חזרתי לפני שלושת רבעי שעה" ענתה בחוסר ריכוז.
"ואיך היה?" אמא התעניינה ואני לא הבנתי על מה הן דיברו, ככל הנראה על המבצע שהיא הכינה עם טויבי.
"היה מעולה, ב"ה" היא החזירה ושקעה בחזרה במחברת שלה.
אמא חייכה חיוך קטן כמעט בלתי נראה אבל אני ראיתי אותו היטב, אני מומחית בלאבחן מה אמא שלי מרגישה.

"חוי" היא פנתה אלי, "רציתי לדבר איתך. רוצה לבוא איתי לסלון?" הקול העצור שלה חזר אחרי שהתרכך כשדיברה עם חנהלה וליבי ששקַט מעט חזר לפעום במרץ.
הנהנתי קלות, קמתי מהמיטה והלכתי עם אמא לסלון. על השולחן הסלוני הנמוך ליד הספה היו מונחות ערמות של מסמכים ומבטי נתקע עליהם.
"זה מסמכים של אבא" הסבירה אמא שראתה שנעצרתי.
"אהה" מילמלתי במבוכה והתיישבתי לידה על הספה הכחולה.
"חוי," היא החלה בקולה החד, העצור, הלחוץ. "אני לא הייתי מרוצה מההתנהגות שלך היום"
השפלתי עיינים. 'כן הבנתי את זה' רציתי לענות לה אבל שתקתי.
"חוי, את הבכורה ואני מצפה ממך לשים לב מתי את צריכה לעזור ומתי את יכולה ללכת לחדר" היא נשכה את שפתה התחתונה בנוקשות ואני סוף סוף הבנתי למה היא כעסה עלי כל כך בצהריים.

הרמתי עיינים באטיות, מנסה לבדוק את הבעת פניה המלאה של אמא אבל פניה היו מופנות ממני והלאה.
"אמא" פלטתי פתאום והיא סובבה את ראשה בחדות, "אני מתנצלת. לא ידעתי שחנהלה לא בבית ושאבא חוזר מאוחר. אם הייתי יודעת לא הייתי הולכת לקרוא ספר" אמרתי חלושות והסמקתי במבוכה עד שורש שערותי. בכל זאת יש גבול לכמה אני מסוגלת לרחף מעל הקרקע גם אם אנשים חושבים שאני מטוס סילון.
אמא נעצה בי עיינים קפואות וקפצה שפתיים. "אני מבינה" אמרה עדיין בקול העצור ההוא.
"את סולחת לי?" שאלתי בלי הרבה מחשבה. לא יכולתי עם הכעס של אמא, זה כאב לי מאוד. אני כל כך משתדלת להישאר בקרקע והיום כנראה לא הכי הלך לי.
"כן" היא ענתה בפנים נוקשות. אני ראיתי בעייניה שהיא באמת סלחה לי אבל משהו עדיין הציק לה, הבחנתי בזה כי שרירי פניה עדיין היו מתוחות.
"את עדיין כועסת" ציינתי לפתע במעט חוצפה. מבטה של אמא ננעץ בי ואני מיהרתי להשפיל את ריסי. זה תמיד היתה הבעיה שלי, אני אומרת דברים חצופים ואז מתחרטת על זה.

"אני לא כועסת חוי" היא ענתה אחרי רגע, "אני מאוכזבת. ויש הבדל"
הנהנתי. באמת יש הבדל למרות שאני מעדיפה שיכעסו עלי מאשר שיתאכזבו ממני.
"אני אשמח שפעם הבאה תשתדלי להיות יותר ערנית" אמרה בקול מרוכך יותר.
"אשתדל אמא, בלי נדר" לחשתי וראיתי שהוקל לה. אני אנסה להיות ערנית ומקורקעת, באמת שאנסה יותר.

"אני אוהבת אותך חוי" אמא אמרה בשקט. היא הרבה זמן לא אמרה לי את זה והמשפט הפשוט הזה חימם את ליבי.
"גם אני אותך אמא" אמרתי ואמא חייכה חיוך עייף.
אבא נכנס לסלון וניגש להרים את ערמת המסמכים הגדולה "איך היה לחנהלה?" הוא שאל את אמא.
"היא אמרה שהיה טוב, ב"ה" אמא ענתה בקול שחזר להיות רגיל ונינוח כמו תמיד.
אבא חייך והלך למטבח לשתות שם קפה, זהיתי לפי הריח.
עכשיו סיקרן אותי באמת, ממתי אבא מתעניין כל כך במבצעים של חנהלה? אז שאלתי.
"מצחיקה שאת" אמא ענתה משועשעת. "חנהלה היתה אצל הרופאת שיניים חדשה"
כווצתי גבות ופרצתי בצחוק. באמת מבצע חשוב…
"לילה טוב חוי" אמא אחלה לי בלבביות הרגילה שלה.
"לילה טוב"