מעולם הוא לא היה ילד מידי חזק

מעולם הוא לא היה ילד מידי חזק,
אבל לאחרונה-

פתאום מסתובבים לי בבית
פרחחים מהרחוב.
פתאום- הוא מעשן,
פתאום- מסתובב עם חבר'ה
לא דמיינתי שזה יתגלגל כך.

הוא לא מוכן לשמוע לי
או לספר לי דברים מחייו.
אני מודה, אולי הייתי מדי קשוחה
אבל לא חשבתי שזה יתדרדר
עד כדי כך.

כבר אין לו מושגים של
שבת
כשרות
ציצית
תורה
ומצוות.

אני אובדת עצות,
בני,
אהובי,
מחמד עיני,
הולך ודועך
ולי אין מה לעשות
אלא להתפלל
ולקוות.

הלוואי והיה כפתור שהייתי יכולה ללחוץ
ולהחזיר הכל לקדמותו
לחיים השלווים שהיו לנו
לפני שהכל התחיל.

אבל לא,
את הנעשה אין להשיב,
וליבי, לב של אמא
רואה את הכאב שלו
בכל תנועה מתנועותיו.
הכי כואב לי שבני סובל
ולא מוכן לקבל עזרה.

כשכואב לבן- כואב לאם.

כמה לילות לא ישנתי,
מכמה חלומות בלהות קמתי,
ואת כמות הדאגות שדאגתי
אינני זוכרת.

ענן כבד של ערפל
ירד על משפחתנו.
אני מנסה לחנך את שאר ילדיי
ולא יודעת
האם אני הולכת על דרך המלך?
אני מפחדת נורא,
אני יודעת,
"לא אירא רע כי אתה עימדי",
אבל ליבי דואג ומפחד
על כל ילד בנפרד
ועל כולם ביחד,
מה יהא עליהם?

מה יהא עלינו?