מסכמים שבוע! / ואתחנן

בפרשת ואתחנן מסופר על ערי המקלט,

"אז יבדיל משה שלוש ערים".

הדרכים אליהן היו נוחות ורחבות

ושלט היה תלוי בכל פרשת דרכים

'מקלט, מקלט" כדי לכוון את הרוצחים.

ברוחניות, התורה היא המקלט

כמו שנאמר "דברי תורה קולטין"

ובהורג נפש ברוחניות

קיימים אותם הפרטים.

ערי המקלט נועדו לרוצחים בשוגג,

הם ישבו שם עד מות הכהן

אך גם הרוצחים במזיד היו שם

עד החקירה, התגוננו מגואל הדם.

ברוחניות, הורגי נפש הם עוברי העבירות.

המקלט הרוחני קולט את כולם,

מבלי להבחין בין שגגות לזדונות.

כך התורה מיועדת לכולם,

גם למי שחטא במכוון.

הדרך לעיר המקלט נוחה ומסודרת

אבל זה לא מספיק, צריך גם שלט

כך גם עם התורה-

הדרך אליה קלה ורחבה

אך לאדם ניתנה בחירה.

ואם לא תינתן הדרכה מתאימה,

הוא עלול לטעות ולבחור ברע.

לכן הוא זקוק להכוונה מלמעלה,

שהקב"ה כביכול יעמוד עם שלט

'מקלט, מקלט', לך בדרך הימנית!

אם אדם רוצה שבשעת הצורך

הקב"ה יורה לו את הדרך,

הוא צריך לנהוג באותה צורה

מידה כנגד מידה.

עליו ללכת לפרשת דרכים,

ולכוון את היהודים ההולכים.

לבוא אליהם ולקרוא:

"מקלט, מקלט, פנו לצד ימין!

מקלט מגואל הדם, מהשטן המקטרג ומסטין,

אל תלכו בדרך השמאלית המובילה לאבדון!"

זהו התפקיד של כל אחד ואחת,

לכוון את היהודים לעיר המקלט.

לא משנה מי ומה,

אם מדובר בחור נידח

או בקהילה חשובה.

המטרה ברורה-

שאף יהודי לא ישאר בגולה!

לפעמים נוצר מצב

שיהודי עומד, ניצב,

זועק 'מקלט, מקלט',

ואין באופק אף נמלט.

הוא עלול לחשוב שלא ביצע תפקידו

אך בסופו של דבר, השלים את משימתו.

מי נעזר בשלט – זה לא עניינו,

הוא עמד עם השלט בפרשת דרכים,

הקב"ה יראה לו את הדרך של "ובחרת בחיים".

שכוייח למי שקראה עד לפה.

קודם כל חייבת לומר שהשיחה המקורית ממש יפה וכדאי פשוט ללכת וללמוד אותה –

לקוטי שיחות חלק ב' פרשת ואתחנן.

והפעם אני רוצה להוסיף קצת מה שנקרא בנימה אישית.. אפשר? 😉

קוראים לי קיילי (לא באמת) ואני שליחה ב… לא משנה.

בהמשך השיחה הרבי אומר:

.."אותו צעיר שנוסע וחושב שלא הועיל כלום, הוא בילה את זמנו לא במקום מושב, כי אם אי שם בפרשת דרכים, במקום בו קיימת סכנה לפנות שמאלה ח"ו, ולאחר כל זאת לא הביא כל תועלת – הרי אין לו אמנם מה להתגאות, אך את המוטל עליו – עשה. יתר על כן, למרות שהוא חושב שלא הועיל כלום, הוא עייף וייגע בחזרו הביתה יוטחו כלפיו טענות, והחברים ילעגו ממנו – הרי נוסף על כך שהעיקר, כאמור, הוא עצם העשייה- הרי לאמיתו של דבר הביא תועלת, אלא שהוא עצמו אינו יודע על כך. מאחר שעשה – ודאי הועיל בפעולתו, וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר מספר פעמים בשם אביו: חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם".

מישהי מזדהה עם הסיטואציה?

רוצות דוגמה? קבלו קצת הצצה לשליחות:

• הכנתי פעילות מושקעת ולא הגיעו ילדים
• הלכתי לקניון כדי לחפש ישראליות לחלק להן נש"ק ולא מצאת אף אחת/מצאת אחת שלא רצתה
• ניסיתי לדבר עם מישהי משהו ביהדות, וזה לא כל כך דיבר אליה..
  ועוד ועוד.

הדוגמאות האלה אמיתיות, לפחות מבוססות על סיפור אמיתי;)

אחרי מקרה כזה הכי הגיוני להתאכזב, ולשאול רגע: בשביל מה השקעתי? מה שווה הפעילות שהכנתי, למה בכלל הגעתי לכאן? לא עשיתי כלום!!

אבל לא, זה לא עובד ככה.

נכון, צריך לדאוג להשפיע על כמה שיותר אנשים.

אבל עצם העשייה היא כבר עניין בפני עצמו, לעמוד עם שלט ולקרוא בקול 'מקלט, מקלט', בלי לחשוב אם מישהו מקשיב לך או לא.

אנחנו לא יכולות לדעת איך הדברים יפעלו, על מי בסופו שדבר הפעולות ישפיעו.

לכן, צריך פשוט להמשיך לפעול ולא להתייאש.

עד שנשיג את היעד – הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש!

גוט שבת 🙂