מסיכות – שמכסות ומסתירות. את אני האמיתי.
תופעה של מסיכות.
אבל לא מהסוג שהתרגלתן להכיר.
הכירו – מסיכה התבגרותית.
מצאתי מסיכה על הרצפה.
דבר נדיר. הרמתי אותה, והתבוננתי.
אה, היא של רבקי. מסכנה.
בטח כבר היה לה נורא דביק ומציק.
מתבוננת לעומק.
מהרהרת. נסחפת.
פעם, כולנו היינו כולנו.
היינו חופשיות, היינו אנחנו.
כשילדה רוצה לצאת לפטפט בהפסקה, זאת היא עושה.
ומפטפטת. והיא בלי מסיכה, אז שומעים אותה.
היא – היא.
אבל אט אט, שמתי לב,
עוד שנות דור לפני הנגיף הנוכחי,
אנשים התחילו לעטות מסיכות.
כבדות, מציקות, דביקות.
רבקי, אני זוכרת את רבקי של פעם.
ילדה חייכנית, שמחה. אפילו קצת רגישה.
ופתאום, היא החליטה ביום בהיר אחד, לשים מסיכה.
מוזרה.
פתאום, נעלמה לה רבקי.
באה אחת חדשה להחליף.
רבקי מוזרה, שחצנית, סנובית.
אבל בכאילו.
כי זה ברור כשמש בצהריים- שזאת לא היא.
ואני מביטה בה, ומרחמת.
רק הזיקה לה.
הרבה יותר אהבו את רבקי הקודמת.
למה?
כי היא הייתה בלי מסיכה, ויכלו לשמוע.
ועכשיו, המסיכה עומדת, חוצצת.
אבל- היא כבר נדבקת.
ואני רואה שרבקי ממנה כבר לא נחלצת.
ואני מצטערת.
מבחינה בעוד אחת, תכלכלה, שוכבת לה שם בפינה.
רצה לראות הפרטים-
מי החכמה שהחליטה לרגע
שמסיכה זה אחד המיותרים.
מתבוננת.
חיה – ילדה חמודה, חכמה, חברותית.
נחמד איתה לדבר.
אך לפתע – החליטה גם היא –
להתהפך לדבר אחר.
נהייתה נדבקת, מקשה,
לפעמים אפילו מטרידה.
עושה עצמה טיפשה.
והכל, כל המסיכות – רק כדי לנסות לרצות.
את מי?
את החברות.
אבל הן רק מזיקות. מכסות.
למה?
כי ניכר שאלו רק מסיכות, ואלו לא אתן האמיתיות.
אתן – הרבה יותר סימפטיות.
אז למה?
מסתכלת סביבי, ורואה עשרות בנות –
עם מסיכות.
הן מתבגרות.
ובתהליך- מחליטות גם את עצמן לכסות.
ומפסידות, מפספסות. את עצמן, הדמויות האמיתיות.
רגע, מביטה על עצמי בבבהלה.
יכול להיות שגם אני נדבקתי בתופעה?!
אני רוצה להיות עצמי, האמיתי.
לא איזה טיפוס שמנסה להיות חברותי.
רוצה להתחבר אל אני האמיתי.
ותנסו, גם אתן,
עם עצמיכן מחדש להתחתן.
גם אני, ואז, לכן – את עצמי אתן.
בינתיים, אני מחכה.
יושבת לי בצד,
ומחכה לראות עוד מסיכות שנזרקות לנצח על הרצפה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
22 תגובות
יוו איזה פוסט יפה~!
ממש אהבתי את הרעיון שלו
מהמםםםםם
גלידונית אהבתי מאוד!!
ואוו! יפהפה!!
אהבתי ברמות…
את חכמה! וזה כלכך נכון…
אמאלהה
תקשיבי את כותבת מהמם!!
וככ נכוןן
חחחחחחח איזו כתיבה יפה!!
לא יודעת למה זה הצחיק אותי…..
.
יפהפה! יוצא מין הכלל
אבאלה פשוט פוסט חשוב ויפה!!!
הכתתיבה שלך זורמת ברמות. תודה לך חמודה:)
גלידונית (וואי איך באלי עכשו גלידה?)
את פשוט כותבת מהמם!!!!
והלוואי ונראה את זה כבררר
שיעבור הגיל של ההתבגרות ומהררר
למה?
זה גיל פשוט יפה שאם מנצלים אותו לטובה אפשר לעשות בו המון
אבל אם לא יודעים להתמודד איתו טוב אז זה יכול להיותהדבר הכי גרוע שקרה לך בחיים
וואוו יפיפהה
וואוווו מהממםםםם
מה מסיכות אנחנו שמות על עצמינו זה משהווו
וואו מהמם!!
התוכן אמיתי ונוקב והכתיבה זורמת ומבטאה בצורה מושלמת!!
אהבתי ממש
מקווה שאצליח גם לזרוק את המסיכה.. (אגב, מהמסיכה הגשמית נשבר לי מזמן;))
תודה על הפוסט גלידונית:)
כמה שזה נכוןןן!
גלידונית!!!
אני עם דמעות בעיינים…
אני גם רוצה להוריד תמסכה המעצבנת הזו שדווקא תקועה עלי כשאני בבית!!!!
נמאס לי מהלמידה מרחוק ואני מיואשת מהלימודים אבל אני יודעת שזה מסכה של עצלות ושל רצון ל- צומי!!!! כן, לצומי!
מרגישה שלא מבינים אותי ולמשפיעה שלע אין זמן ואני מרגישה שאני תלותית בה….
גלידונית, הפוסט נגע הרבה, מקווה שכולנו נצליח.♥️
סורי על ההתפרצות?
מהמממםםםם!!!!!!!!
איזה פוסט מדהיםם
אהבתי את התוכן!
תודה גלידונית:)
וואו ! רעיון מהמםם! וכתיבה יצירתיתת! אהבתיי
וואו זה מהמםם
אבל משום מה כל כך בא לי לבכות עכשיו שאני בכח לא..
התקופה הזו עושה לי כל כך רע ואני מסובכת בתור המסיכות שלי בצורה נוראית!
אוף לפעמים פשוט אין לי כח להילחם בה.
אהבתיי מלאאאאאאאאאא!!
מהמם יאמוכשרתת
וואווו
אהבתי ממשש!!
עמוקק אבל יחד עם זה קליל וזורם.
אלופהה??