ממרירות לשמחה

י' ניסן, תשפ"ד.
יום פטירתה של אישה צדקנית, נביאה שהתנבאה שאחיה- משה רבינו, נשיא הדור הוא זה שיגאל את עמ"י. זאת שעליה נאמר במדרש "גואל זאת מרים". זאת שבשיא השיעבוד והעבודת פרך הנוראה של עמ"י נולדה ליוכבד ולעמרם, לתוך מציאות שחורה של גלות ודווקא לה היה חלק כל כך משמעותי בגאולת עמ"י.

שם כפי שידוע מורה על מהותו של אדם ולמרים קראו כך על שם מרירות הגלות. הרבי מסביר שלכאורה מירור וגאולה הם שני עניינים הופכיים, אך דווקא בזכות המרירות- הכאב העצום שמרים חשה על בשרה, מרמור אמיתי על אורך הגלות וציפייה ותשוקה אמיתית לגאולה, למימוש הנבואה, הגיעה הגאולה.

כי גם בתוך עומק הגלות, מרים בטחה באמת שהנבואה תגיע ותתממש. היא לא נעצרה בכאב, היא קמה ועשתה איתו מעשה. סחפה אחריה את נשות ישראל והכינה איתן תופים לזמן שבו יודו כל עמ"י על הניסים.

וזה קרה. יציאת מצרים, מציאות חדשה של גאולה. שירת הים, שמחה אדירה ועצומה של נשות ישראל שהייתה במעלה יתרה על האנשים-
"ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות"

כגודל מרירות הגלות שהייתה למרים במצרים כך גודל השמחה שהייתה לה ולנשות ישראל ביציאת מצרים. "לפום צערא אגרא".

ואני עם הרהורים ומחשבות עליה, כמה אפשר ללמוד ממנה, בפרט בתקופה הזאת עכשיו. גלות שנראית בלי סוף, חושך והעלם שמסתיר כמעט כל פינה ביקום, אלפי שברים ולבבות קרועים לרסיסים, צרות ועוד צרות ועוד, וקשה וכואב ואנחנו מרגישות באמת כמה המצב לא שפוי, כמה די לאורך הגלות המרה הזאת, ואני שוב מכניסה לתוכי ניצוץ קטן של תקווה, של אור. ניצוץ שמבטיחה לתת לו הרבה מקום שם בלב שלי, כי אני רוצה, רוצה לבטוח שהגאולה בפתח. לא רק להאמין ולדבר עליה, באמת לחיות אותה, מצד אחת לכאוב את הגלות הזאת ומצד שני באמת לעשות רגע לפני מעשים אחרונים. להתכונן לבואה,
ושנתמקד בפסוק שטומן בתוכו כל כך הרבה-
" בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ובזכותינו עתידין להיגאל"- נבין באמת שדווקא לנו, יש כוח ענק להביא גאולה.

שנזכה כבר בעז"ה לשמוח את חודש הניסים והגאולה בשמחת הגאולה האמיתית והשלימה, לחיות במציאות שבשבילה העולם נברא.

התוף שלי מוכן:) מה איתך?