מלך של עפר

ואנוכי עפר ועצב
?
את
שיושבת מול המחשב ובוהה בו כאילו הוא תרופת סבתא מועילה.
גולשת גולשת ומחפשת. מחפשת אמת? לאו דווקא.
את, שכבר נמאס לך מאכזבות, והיו כל כך הרבה, שהגעת למצב סטטי של – אלוקים תעשה משהו הריק הזה נורא.
כאילו כוח המשיכה של כדור הארץ מתוסבך עלייך, והחליט למשוך גם את הנפש שלך למטה למטה למטה.
לעצב, ולדיכאון
ולא יעזור כמה ניצוצות הנשמה שלך מתיזה, הם לא שורפים שום דבר. המרדף הזה אחרי האושר השמחה והחיים האמיתיים מתיש, מעצבן ומייאש.
וזהו.
נמאס.
את, אני בעצם, תקשיבי טוב, יש לי חבילה להעביר לך.
(למתבגרות מדוכאות בלבד! – ארוך במיוחד! – מלהיב ברמה שובת נפש!!)

**

האדם ביסודו הוא טוב. נקודה.
גם המניעים הכי גרועים שיש, מגיעים מאיזשהי נקודה טובה בנפש, שפשוט מתגלה, יוצאת בפועל בצורה שגויה.
וגם הדיכאון, הוא בעצם הארה של נטיה טובה ומדהימה בנפש, שאם רק הייתה מתגלה ומאירה בצורה נכונה, את היית הבן אדם הכי טוב בעולם. הדיכאון הוא לא בעיה שלך, הוא בעיה בהארה של טבע בנפש

יש אנשים, שיש להם נטיה לדיכאון. לא, לא נטיה גנטית, נטיה. יש הרבה מניעים נפשיים לדיכאון, אבל הבולט שבהם הוא אצל אנשים מסוימים, אנשי העפר.
לאנשי העפר יש נטיה לעצב, לעצב אמיתי, כזה שמושך אותך למטה ולא נותן לך לקום מהמיטה, עצב כזה שאת מסתכלת לתקרה אומרת, – אלוקים, מה אני עושה כאן בכלל?

מכירות את סוף פרק א' בתניא? שם האדמוה"ז מסביר – שהעצבות והעצלות הן מיסוד ה – עפר.
לא, אני לא אמרתי שאת עצלנית ועצובה, עצלות ועצבות הן מצב בו הכוח הנפשי הזה שיש לך, מידה מסויימת שבולטת אצלך, מתגלה לעולם בצורה לא נכונה.
הכוח הזה שיש באנשים כאלה, הוא העפר. והמידה הזאת שמבטא העפר היא מידת המלכות.

מכירות את שבע המידות? האחרונה שבהן היא מידת המלכות. יש אנשים, שדומננטי אצלם מידת החסד, יש כאלה שהם אנשי גבורה ויש אנשי מלכות. אז להעשרה כללית למי שבולטת אצלו מידת המלכות, יש נטיה מוגברת לדיכאון ועצב.
כן, המצב הזה שמלכת עפר שוכבת מתחת לשמיכה יומיים, בלי רצון לצאת לעולם הוא בגלל שהיא מלכה. אבל מידת המלכות שבה מאירה – יוצאת לפועל בצורה לא נכונה.

קצת על מידת המלכות –
מידת המלכות בעצם היא מידה שמבטאת את הירידה לפועל, את התכלס , את ההשפעה הישירה לעולם. אצל הקב"ה, מידת המלכות נמצאת בסוף סדר ההשתלשלות, היא זו שלוקחת את כל הספירות ומתרגמת אותם לשפע מעשי שיכול לרדת לעולם ולהחיות את הנבראים.

כשאומרים על הקב"ה מלך, בעצם אומרים עליו שהוא משפיע לעולם הרבה חסד ומלך על העולם. המלכות היא גילוי של כוחות נסתרים והשפעה על העולם והאנושות.
והרי דע מה למעלה – ממך, גם בנפש האדם יש את מידת המלכות.
האנשים שמידת המלכות הכי דומיננטית אצלם, הם המנהיגים הגדולים של האומה. הם אנשים משפיעים, יש להם מה לתרום לאנושות. עזבו את הכבוד עזבו את הכסף, האינטרס שלהם הוא לתרום לעולם, להשפיע, לנאום, לתת מעצמם. בדרך כלל, אנשי העפר (אלו שמידת המלכות דומיננטית אצלם) יהיו חכמים יותר, מוכשרים יותר בהרבה תחומים, כריזמטים. יש להם מה לתת, הם לא סתם עם שיגעון גדלות.

לכן בעצם מידת המלכות משולה לעפר. למי יש את הכוח להצמיח? רק לאדמה.
הצמח צומח בגלל שהוא באדמה, האדמה כל המהות שלה, היא להצמיח, יש באדמה את כוח הצמיחה, את כוח הגילוי. בדיוק כמו מידת המלכות – לממש פוטנציאל.

וזה בדיוק הנקודה, אם אנשי העפר מגלים נכון את מידת המלכות הם משפיעים, הם מצמיחים אנשים אחרים, הן גורמים לסובבים אותן להתהלך בעולמו של הקב"ה על עניינים בורקות, וואלה הנאום שלו / השיר שלו / הספר שלו / הלחן שלו/ הכישרון שלו – שינה לי את החיים.
הם בדיוק כמו העפר – מצמיחים.

אבל והאבל גדול.
אם אנשי העפר לא מגלים נכון את מידת המלכות שלהם, הם יהיו עצלים, עצובים, ישכבו מתחת לשמיכה, וישאלו – מה אני שווה אם אף אחד לא מכיר בכוחות שלי? מה למען ה' אני עושה בעולם אם אני לא ממש גרם מהמתנות שקיבלתי.
וזאת הנקודה הכואבת ביותר שיש לאנשי העפר.

קחו אדם מלא פוטנציאל, יכול להיות משפיע גדול על ההיסטוריה, ותחסמו לו את כוחות הנפש, תקברו אותו בחדר עם יוטיוב וקולה. אין מוות יותר עצוב מזה.

וכשאיש העפר קולט את העוול, את חוסר המימוש שלו, את הקבורה בחיים שהייתה לנפש שלו הוא נכנס לדיכאון הכי קשה של החיים.

וזאת ולא אחרת הסיבה שבגללה אנשי העפר נוטים יותר לדיכאון עמוק.

אז דבר ראשון תדעי – יש לך נטיה לעצב? יש לך נטיה להשפיע. יש לך מה להשפיע.

העצב והמנהיגות הם בעצם קצוות של סקאלה ש המדד הוא – עבודת המידות, היינו כמה אתה עובד נכון עם המידה הדומיננטית שלך – במקרה שלנו, מלכות.

והקיצוניות של הסקאלה מפחידה. או שאתה מנהיג, פולטיקאי מובחר, משפיע, נואם, סופר שאלפים אוהדים את ספריו, או שאתה מדוכא שפשוט… לא רוצה לפרט מה עובר עליו כי זה מידיי נורא.
אז מה גורם למלך להיות רגב אדמה לא מנוצל?
איך זה כזה קיצוני?
מה גורם לאדם מלא פוטנציאל שכזה להיות שקוע בעצב וכבדות נוראית?
הסיבה לזה במילה אחת – אגו
בשתי מילים האני ואגו
בשלוש מילים, הישות, האני והאגו.

*

נחזור לעפר.
כל צמח באשר הוא, כדי לצמוח, צריך להרקיב באדמה. בלי תהליך הריקבון – לא יתכן תהליך של צמיחה. ובנמשל שלנו, אם למלך לא יהיה מניע חזק יותר מאשר האגו שלו, הוא יפול בין הכיסאות של הכבוד וישבור את המיפרקת.
למלך, יש תנועה כזאת של רוממות בנפש, שהיא לאו דווקא אגו. בדרך כלל, מלך אמיתי, אי אפשר לומר עליו – הוא סנוב ומלא בעצמו, אלוקים כמה אגו יש לו. לא. מלך אמיתי, יש לו תנועה של רוממות בנפש שהיא אומרת, אני מעל זה, אני מעל הקטנות אני צינור של שפע.
צינור. של. שפע.
צינור. צינור. צינור.

תהליך הריקבון של אנשי העפר הכרחי כדי להיות משפיע אמיתי. למנהיגות (לצמיחה) אמיתית, קודם תהליך של ריקבון, איזשהו סוויצ' במחשבה, בנפש, שמאפשר לך להשפיע באמת מצד אחד, ומצד שני לא להתאכזב מכישלון.

לרוב האנשים האלה, המשפיעים, יש רגעים כאלה, אחרי הצלחה מאוד גדולה, של נפילה עמוקה מאוד, סוג של בלון שהתפוצץ. הם מרגישים הכי דפוקים, הכי רעים, כל טעות בהופעה נחשבת כרעידת אדמה תשע בסולם ריכטר. וזה מביא לדיכאון של החיים, שהרי אם אני לא מופיע טוב – אני לא משפיע טוב – אני לא מנצל את הכוחות שלי – אני מבוזבז – מה אני עושה בעולם. דיכאון.
אבל אם לתהליך ההשפעה, הצמיחה, הגילוי, קודם ריקבון – ביטול, ההשפעה, ועוצמת החוויה של ההשפעה הם בליגה אחרת לגמרי.

כדי להסביר מה בדיוק הריקבון של הנפש עושה נסביר קודם מה זה ריקבון.
הריקבון המדובר הוא תנועה בנפש של ביטול. זאת ידיעה שאני צינור להעביר את השפע. הדגש שאני שם כל הזמן כשאני משפיע, הוא על השפע שצריך להגיע לאנשים ולא עליי.
הידיעה הזאת שאני בסך הכל צינור היא משנה חיים.

א. כשאתה יודע שאתה צינור אז השפע עובר בצורה טובה יותר, הצינור מתפקד טוב בלי חוקים, והשפעה מתקבל בצורה טובה יותר. כשאתה ממקד את התפקיד שלך – לצינור שמעביר את השפע, אתה מבצע את התפקיד טוב יותר, אתה ממוקד.
לדוג' מרצה, שיותר ממה שמעניין אותו תוכן הדברים שהוא נושא, מעניין אותו איך הוא נראה, מה הקהל חושב עליו, ומה טון הדיבור שלו. המאזינים שמים לב לזה, ההרצאה פחות תתפוס אותם.

ב. הידיעה שאתה צינור מסירה ממך אחריות גדולה מאוד. הכישלונות, הם לא שלך, יש לך תפקיד אתה מבצע אותו, פה זה מתחיל ופה זה נגמר. אם ההופעה יצאה גרוע, הפוסט קיבל בקושי תגובות, זה לא אתה.
אתה, הייתה צריך להעביר את מה שיש לך להעביר, אם עשית את זה, מעולה, ביצעת את התפקיד שלך בשלמות, כל השאר, לא קשור אליך. אז למה הדיכאון?

ג. השמחה שיש ממימוש הפוטנציאל, אדירה. אדירה.
השמחה מהידיעה שאני ממשתי את עצמי, אני עשיתי את מה שאני צריכה לעשות, היא משמחת הרבה הרבה יותר מאשר הפוסט קיבל הרבה תגובות.
מי שמכירה את השמחה שמתעורר כל אחדמהם מבינה גם את ההבדל.

במצב כזה – ההצלחות הם לא שלך אבל גם הכישלונות לא שלך.
מה שכן שלך הוא המימוש, וזה גורם לכיף הכי גדול בעולם.
וכדי להגיע להכרה הזאת של הריקבון, או כדי לצאת מיידית מתדר העצב, לרבי יש פיתרון מושלם.
נשמה שלי, הכי חשוב שתדעי – העצב, זה לא את. זה ממש לא את.
לעצב אין קיום אמיתי, הוא לא קשור אלייך בשום צורה שהיא.

תצרחי לעצמך באוזן, את חלק אלוקה ממעל, הקשר שלך לעצב הוא טעות טכנית ולא יותר. לא, לא טעות, רק ריקבון שיאפשר לך להצמיח את הארז הכי מובחר שיש.
הקדושה אצלך נצחית. וההכרה שהעצב הוא בסך הכל קליפה, מאפשר לצאת ולתפוס בחולצה של השמחה ולומר לה – חחחח עכשיו תפסתי אותך.

**
ובשמונה עשרה מילים:
אני טוב ביסודי, בטעות אני עצוב.
אני נרקב קצת באדמה ואז אני יכול להיות
מלך.
מלך עשוי עפר.