מי שאני/6 – סיום

סוף טוב הכל טוב

לא חלף זמן רב מאז שהחלה דיני ללמוד קריאה עם חיהל'ה, וההצלחה הייתה ניכרת. אמה של הילדה הייתה אסירת תודה, חיהל'ה עצמה נראתה מאושרת ודיני הרגישה סיפוק עצום ושמחה אמיתית שממלאת את לבה.
"דיני.." פנתה אליה שרי באחת ההפסקות. "אני חייבת לך תודה ענקית!" דיני הרימה אליה זוג עיניים תוהות. מה היא יודעת??
"כן.. אני יודעת. כמה חשבת שחיהל'ה הפטפטנית תצליח לשמור את זה בסוד?" אמרה לה בחיוך. בינתיים התקבצו מספר בנות סביבן אשר דרשו להבין במה מדובר.
"דיני הצליחה ללמד את אחותי קריאה." אמרה שרי כשההערצה אינה נעלמת מקולה. "דבר שאנשים מומחים לא הצליחו לעשות.."
קריאות התפעלות נשמעו מכל עבר. דיני הרגישה נבוכה ויחד עם זאת הרגשה נעימה פשטה בליבה.
"היא כזו מתוקה חיהל'ה!" מצאה את עצמה אומרת "אני כל כך שמחה שהצלחתי לעזור לה…!" חלף עוד רגע והבנות החלו לצאת מהכיתה לדקות שנותרו עד סוף ההפסקה.
"דיני?" שמעה פתאום קול מוכר קורא לה. היא נבהלה. הופתעה.
"דיני?" שמעה שוב וכבר לא יכלה להתבלבל. היא סובבה את ראשה לכיוון ממנו נשמע הקול.
"חייקי?!" שאלה בתימהון והרגישה דמעות מציפות את עיניה. החודשים האחרונה חלפו מול עיניה ביעף. היא וחייקי חברות טובות-טובות-טובות. לומדות יחד למבחנים, יוצאת לקניות. לפתע חייקי נעלמת מחייה. מפסיקה לדבר איתה. מתעלמת. מתחילה לצאת עם חברות אחרות. היא כואבת, מופתעת, נכנסת לדיכאון. איכשהו מתחילה לצאת ממנו… חודשים של קושי, של משבר ושל עליה איטית בהם דאגה לכתוב מיילים לחברתה לשעבר, ולא לשלוח. בהם התגעגעה לשמוע את קולה קורא בשמה, ולא זוכה לכך. מה קרה עכשיו?!
"חייקי?!" היא שואלת שוב, ונדמה לה שעיניה של חברתה גם כן מוצפות..
"דיני.. אני גאה בך." אומרת לה חייקי בקושי. דיני לא מבינה. מבולבלת. אבל רגשותיה כלפי החברה מציפים אותה והיא ניגשת להעניק לה חיבוק של געגוע.
***
הן ישבו יחד בחדרה של דיני. כמו פעם, אבל כל כך שונה מפעם. דיני דרשה הסברים, וחייקי הבינה והסכימה בכל לבה וכך מצאו הן את עצמן יושבות ומפטפטות, מנשנשות חטיפים, כמעט כאילו לא היו מספר חודשים שהפרידו ביניהן.
"דיני," פנתה אליה חייקי בין הפטפוטים. "אני חייבת לך התנצלות." אמרה לה בכנות "אני יודעת שלא הייתי בסדר. אני יודעת שהתנהגתי כלפיך לא יפה ואולי אפילו באכזריות.." היא עוצרת כשרואה את עיני חברתה דומעות.
"אין לך מושג, חייקי. אין לך מושג מה עברתי מאז שעזבת אותי.." רוצה לספר לה על המיילים, להראות, להשלים חסכים. אבל עוצרת. עוד לא הגיע הזמן.
"למה, למה עשית לי את זה?!" היא שואלת בכאב.
"דיני, אני אסביר לך הכל. אני לא יודעת אם תביני. אבל חשוב לי שתדעי, שרציתי בסך הכל את טובתך. במשך כל תקופת החברות שלנו, נהניתי מאוד. היה לי כיף שיש לי חברה קרובה, עשינו הכל יחד, דאגנו אחת לשנייה באמת וזה היה מקסים! אבל.. בשלב מסוים שמתי לב, שאולי אני כפייתית מדי. גיליתי שאין לך דעות משל עצמך, שהכל את עושה אחרי. וזה כאב לי. לא רציתי לקחת את האישיות היפה שלך. לא רציתי שתהיי הצל שלי ולא ידעתי איך לעזור לך. ניסיתי לשאול אותך מה את חושבת על דברים מסויימים, לבקש ממך שתביעי דעה. אבל זה לא קרה. הלכת אחרי בעיניים עצומות, וכאב לי עלייך מאוד! הבנתי שלמענך, אני חייבת להפסיק את החברות בינינו. חייבת לתת לך אפשרות לפתח אישיות משל עצמך, לתת לבנות אחרות להכיר אותך בזכות עצמך ולא רק בגלל היותך 'חברה של חייקי'. אז עזבתי, למרות שזה לא היה לי קל. בפרט שראיתי את המשבר שלך אבל קיוויתי שהוא יעבור ואזכה לראות אותך חוזרת לעצמך. למה שאת באמת."
דיני מקשיבה. מוחה את דמעותיה ומקשיבה. מנסה להפנים, להבין ולקבל.
"ומה קרה היום?" היא שואלת לבסוף.
"היום ראיתי שזה קרה." משיבה לה חייקי בחיוך. "כששמעתי את דבריה של שרי, על עזרתך לאחותה, הבנתי שמצאת את עצמך. את מקומך. שקיבלת את האומץ ואת התעוזה להיות מי שאת, את בעצמך."
דיני שומעת. ממשיכה להקשיב גם לשקט שנוצר. מפנימה. ולבסוף אומרת משפט אחד.
"תודה חייקי. תודה שנתת לי הזדמנות להיות מי שאני."