מי ינחם אותי?? השורות האלה כואבות

השורות האלה נכתבות
ואיך לומר הם כואבות
לי כואב לכתוב
לשתף וליצור
את השריטות שעשו לי במהלך החיים
הנפש שלי לא בנויה לכאלה נסיונות
אמנם האלוקות מפיחה בי חיים
אני לומדת ולומדת דברים
אני מנסה להגשים את עצמי
וכלום לא הולך
נסיונות שלי רק הולכים ותופחים
זה כמו ריבית שלא נגמרת
כמו משכנתא שנהיית לי משכון שנלקח ממני
והנפש שלי רק היא חוטפת
היו לי חברות הן הלכו בבת- אחת
ההתקפים שלי בלילה
הבכי שלא נספג
בכרית שלי
אבא זה מחליש אותי
יש לך חבל בשבילי
אני לא רוצה למצות ככה את שארית החיים שלי
ומה יהיה איתי?
מי יאכל את הסרטים שבי?
מי יאכל את הלופים שלי?
וכל לופ זה חוזר מתגבר מתגבר נוטש ואז… שוב חוזר?
למה זה לא נשמע לי הגיוני
שהפחדים שלי במקום שאגרש אותם- מגרשים את עצמי?
מרגישה פוסט- טראומטית. כמו אובדת עצות.
תנו לי עצות. תביאו לי כוחות!
ואין לי איפה לשפוך- אין לי עוד טוב בלב!
כמו קרע שם זה נמשך לצלקת.
והיא כל יום רק מתרחבת ומתרחבת.
ההתקפים בלי סוף- שונאת את הלילות.
מי ינחם אותי מי? אני באמת לא יודעת מה לעשות! ):