מי היה מאמין?

האור מכובה

שבת רגילה נורמטיבית. (למען האמת אין כזה דבר שבת רגילה)

קמה בבוקר, שוטפת פנים מנסה להתעורר משינה ממושכת וטובה, שינה של תענוג בשבת. איזה כיף לקום ליום קדוש ונעלה שכזה! מרגישים את האווירה בכל הבית.
זיכרונות סעודת השבת של אתמול מעלים לה חיוך על הפנים. היה מדהים! רוב האחיינים הגיעו, הגיסים והגיסות, התוועדו יחד, חיזקו את הקשר לרעבע. הייתה אווירה יוצאת דופן. ב"ה!
בדרכה לחדר האמבטיה בעיניים חצי עצומות ופנים מקומטות מהכרית, חולפת לאיטה על פני השירותים ופרצופה משתנה בבת אחת.
האור בחדר השירותים מכובה.
מי כיבה את האור שם? ישר חושבת לעצמה ומעווה את פרצופה.

בטח זה הוא, כל פעם הוא מכבה שם את האור "בטעות", מה יהיה איתו??

מה הוא לא מבין, שיכבד קצת. שבת.

לא מגיע לנו אחרי כל מה שאנחנו עושים בשבילו? אין, הוא אף פעם לא לומד. לא יפה מצידו, היא פוסקת.
קצת מהורהרת והרבה כועסת פונה לחדרה ומתארגנת.
סעודת שבת בבוקר, הפעם בלי הרבה אורחים, קצת יותר שקט.
עליה זה טיפה מעיק אבל ההורים נהנים ונחים אז מי היא שתגיד משהו?
איכשהו הזמן עובר ונגמרת השבת.
הבדלה, ונוחתים שוב לשגרה.
עניין האור שכובה בשירותים כמו נשכח מליבה.
היא עוזרת לאמא לנקות ולסדר את הבית, מפת השבת החגיגית נשלחת אחר כבוד למכונת הכביסה, כלים שטופים ונקיים, ומנסים לתכנן את השבוע הבא.
היא נכנסת לחדרה הפרטי (כי כל אחיותיה התחתנו ב"ה), מארגנת מסדרת ופונה לכיוון השולחן ופתאום בלי שום הכנה מוקדמת נשפך עליה כוס תה קר של מישהו לא אחראי שפלש לחדרה והשאיר שם את הכוס. נאנחת, פוסעת לשירותים כדי לקחת טישו לייבש את השולחן ותוך כדי חושבת שאמא לא תהיה מרוצה מניקוי השולחן בטישו ולא במטלית לחה ש"מיועדת בדיוק למקרים מעין אלו!". צודקת אמא שלה.
מגיעה לחדר השירותים, שולחת ידה בטבעיות למתג, להדליק את האור.
האור לא נדלק. מנסה שוב. לא הולך.
"אמאאאאא!" היא קוראת לכיוון הקומה התחתונה, "למה האור בשירותים לא נדלק?!"
ואז
היא שומעת את אמא עונה לה וליבה נחרד, מתייסר, מכה על חטא.
היא ענתה:

"הנורה נשרפה"