מי את? – 4

"מי את?" שאלתי
"מה זאת אומרת?" היא נעצה בי מבט מוזר

יש לך דרך מעניינת לשבץ את השאלות הללו בטקסט כתוב? בואי נראה אותך:)

חיה 770
תמיד גדלתי איתך.
מאז שנולדתי
עם אותה אחת
שחופרת
ויושבת על הראש
או שיותר על הלב
ללא מנוחה
והפסקה קצרה
שתביא שבריר של מקום
גם לי
הקטנה
וחסרת קומה בעיניה
לרגע של שליטה,
והתפרסות אמיתית.
עד שיום אחד
חשבתי והתבוננתי
על כך
שאני לא באמת
מכירה אותך
אז החלטתי לברר את זה
בשיא הרגעים
שאת השולטת
ומשתלטת
ואז
מי את?
שאלתי.
מה זאת אומרת?
היא נעצה בי מבט מוזר.
ואז הבנתי
שהיא לא מבינה כלום.
ושאני יותר
אז דשתי בזה ודשתי
ומצאתי.
מצאתי שאני אחראית
לעזור לך,
וליהודי
לנתב את המותר,
להתגבר על המיותר
ולנצל את הכל
לקדושה.
ובעצם למטרה
שלשמה נבראת
כאן בעולם.
כי את
זו הנפש הבהמית
ואני האלוקית.

Princess
"מי את?" שאלתי
"מה זאת אומרת?" היא נעצה בי מבט מוזר
מוזר, עמוק ו – – – מוכר….
העיניים הירוקות האלה עם ההבעה העזה, תווי הפנים החדים, הם… מוכרים לי מאיזה מקום.
העדפתי להתעלם מהתחושות ונעצתי בה עוד מבט חד.
שלא תחשוב שרק היא השולטת פה, אני חיה כאן שבע עשרה שנים, ומכירה את הקצב יותר טוב ממנה.
"שירי?" היא שאלה שוב בקול הזה, האיטי – שונה כל כך מקצב הדיבור האוטוסטרדי שלי.
המילה הבודדת הזו הצליחה להקפיץ אותי.
"שלא תעזי לקרוא לי ככה!! אני שירה!! גדולה, בדרך להיות סופרוומנית אדירה!! את השם הזה זנחתי אי שם בגילאי ה12 – 13!!
ובכלל, מי את? לא ענית לי עדיין!! מגיעה, עם מבטים מוזרים וחושבת שיכולה במילה אחת להפיל חומות של הצלחה!!"
"הצלחה??" היא מרתיחה אותי! חושבת שבמילים הבודדות שלה היא תצליח במה שלא הצליחו כולן!!!!!
כנראה שהמבטים הזועמים שלי עשו לה משהו כי הפעם היא נידבה לי משפט שלם:
"למה את קוראת הצלחה? – לחומות עבות ושבירות של הגנה וריחוק מהסביבה??"
האדמתי. לא היה אכפת לי מכלום, פשוט צעקתי עליה!

"הצלחה! כן, מחצי יסודי – לבית – מחצי יסודי נוסף – ושוב לבית- לפנימייה – לדירה – לבית – לעבודה מפרכת בתת תנאים – לבית – ועכשיו – ללימודים מכובדים שיבטיחו לי את הדרך להיות מישהי מצליחה באמת!!!
"מצליחה באיזה מחיר? – של הקרבת כל מי שסביבך? של רמיסת ערכים? של הזנחת המשפחה?"
אוףףףף היא מעצבנת אותי ולי כבר נמאס, והשעה מאוחרת.
עזבתי את המראה באמבטיה בתחושות מעורבות. כי באמת נראלי שצריך לייצב מחדש את סולם הערכים…. עוד רגע והוא נופל.
(לא צריך להיות כל כך דרמטיות…. אבל באמת, הרגה אותי התקופת מבחנים 🙂 : )

כותבת…
"מי את"?
"מה ז'תומרת, את לא מזהה אותי"?
הבטתי בה למשך מספר שניות,היה קשה לזהות…
מה??? יכול להיות שזאת ריקי מכתה ח/1??
היא לא נראתה כמו פעם. השיער שלה היה בגווני הקשת…
פרוע ולא מסודר.
היה קצת קשה לזהות אם הייתה שם חצאית..
התעשתתי ונתתי לה חיבוק.
כל הזכרונות מהעבר הציפו אותי.
הילדה החדורה שכל מילה שניה שלה זה 'רבי'
הילדה שכל שבוע בקביעות יצאה לחלק נש"ק וסחפה איתה המווון בנות!

שאלתי אותה בחוסר טקט(!) "מה קרה לך"?
היא השפילה מבט.
תפסתי את עצמי ונתתי לה עוד חיבוק… "זה בסדר"
"החזרת אותי אחורה" שמעתי אותה לוחשת.
בטח שהחזרתי, ריקי לא המשיכה איתנו לתיכון…
ניסיתי לשמור איתה על קשר אבל כל פעם כששאלתי אותה לאיזה תיכון היא נרשמת,כל פעם מחדש היא התחמקה…
"טוב לי עכשיו, באמת"
העיניים שלה היו עצובות.
השקט היה קצת מעיק ואפילו כבד…
"מושקי, את זוכרת שהיינו לומדות יחד שיחה"?
הרמתי את עייני בפליאה "ברור שאני זוכרת, זה היה תענוג!"
השפלתי אותן חזרה.
תחושה של אי נעימות ריחפה באוויר
"רוצה נשב נלמד"? הפעם הקול לא היה שלי.
התנערתי "כן… אמממ…בטח"
ואז למשך חצי שעה או יותר ריקי חזרה להיות הריקי של 'פעם'.