תפריט
אנשים.
היי את, הנערה שישבה איפשהו שם. באוטובוס.
סתם, ישבתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס שלי. בעיקר בוהה בפלאפון ובצג הזוהר שפולט אין ספור הודעות ואימוג׳ים וסטטוסים ש״עדן, אומייגאד! את חייבת לעקוב אחריה״. אף פעם לא הבנתי מה הפואנטה לשתף בכל רגע מהחיים של הבנאדם. עדיין אני לא מבינה. כן נכון, אני לא אכחיש.. גם אני מעלה מדי פעם דברים שאני מרגישה צורך לשתף. אבל בחייאת, חברה שלי, ארוחת הצהריים שלך לא מעניינת אותי וגם כל הפדיחות שקרו לך בכל יום בחיים שלך.
בקיצור, ישבתי בתחנה ומדי פעם פזלתי לכיוון האנשים האחרים ששהו באותו המקום. קודם כל, זה היה מדהים. היה שם זוג חרדי לפני חתונה, כאלו חמודים. ישבו ודיברו כאילו הם לבד בעולם. ואדם בסביבות גיל ארבעים, נראה לא דתי לחלוטין ועוד כמה אנשים שבהו כמוני בפלאפונים. שקעתי במחשבות על התמכרות ומשמעות החיים ואז נכנס איזה אוטובוס בחריקת צמיגים ועשן מחניק לתחנה, לא האוטובוס שלי.
הסתכלתי באנשים שעולים אליו, ואז נערה שישבה צמודה לחלון לכדה את תשומת לבי.
״עדן, למה היא לכדה את תשומת לבך?״, הייתן צריכות לשאול בתום רגע השתיקה הדרמטית.
ואני עונה, כי היא הזכירה לי את עצמי. שמעו את הקטע. ראיתי אותה יושבת עם אוזניות ושומעת שירים והיא נראתה לי אבודה לחלוטין וקצת מדוכאת, אבל ברגע שבנאדם כלשהו התקרב אל האיזור שלה היא מתחה חיוך על הפנים. כן כן, הכל טוב.
היא הייתה סתם נערה, אני לא הכרתי אותה ומתארת לעצמי שגם האנשים באוטובוס לא הכירו. אבל היא שומרת הכל בפנים לא משנה מה. אז כל בנאדם שיסתכל יראה סתם נערה בסתם אוטובוס בסתם מצב רוח. וכן, היא כמוני.
אנשים, אני חייבת לשאול והאמת היא שאני שואלת גם את עצמי. מה זו המגננה הזו? אחותי, את יושבת באוטובוס אלמוני עם אנשים אלמוניים, תני לעצמך להרגיש את מה שאת רוצה להרגיש. יעני, שמי פס על כל האנשים שם. במילא עוד רגע תפרדו לנצח.
אבל לא.. למה יש לנו קטע (לנו: כל קבוצת האנשים שכמוני וכמוה. ואתן בנות, שאולי תזדהו עם מה שאני אומרת) להסתיר הכל, וואטאבר מי האנשים ומהי הסיטואציה. אני מוצאת את עצמי מציגה חזות מאושרת ושכולה בטוב בכל מקום, אפילו באוטובוסים וברכבות במרחק שנות אור מכל מה שמוכר ומכיר אותי. יש למישהי הסבר בשבילי? או הזדהות?
חשבתי על זה המון, ועבר מהמקרה הזה כבר חודש בערך. תפס אותי חזק.
אנשים, תנו לי הסבר מה אנחנו.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
16 תגובות
מוכר:(
התשובה נמצאת בשאלה:)
רותקתי
הלוואי אם היה לי הסבר לתת לך. מסתבר שכולנו כמו הילדה הזאת. (אבל יש גם כאלה שלא אכפת להם להראות איך הכל לא וורוד אצלם, נכון?)
כתבת ממש יפה וכובש, אהבתי.
לייקוש עדן,
את עמוקה וחכמה,
היה כיף לקרוא אותך.
מחכה לעוד פוסטים כאלו ממך. (מזדהה איתך- איתם:)
מה אנחנו?
יצורים שקשה להם לשתף, ומעדיפים להשאיר המון המון בפנים. כן, הכל טוב, בטח. אבל כדי למלא את הצורך בשיתוף וכדי לא להיות יוצא דופן – אנחנו משתפים כל פרט הכי לא חשוב שיש לנו בחיים. כדי להתחמק מלשתף את הדברים האמיתיים, שאותם קשה לנו לשתף.
והי, יש סיכוי שזו הייתי אני שם באוטובוס?
אהבתי את הפוסט והכתיבה, אבל אני חייבת לומר שאני לא ככה. אני יושבת באוטובוס עם איזו הבעה שאני רוצה על הפרצוף, ובאמת שלא אכפת לי מה יחשבו. כבר מזמן עברתי את השלב שמנסים לחייך ולהסתיר, אין לי שום כוחות מיותרים בשביל זה.
אני דווקא אוהבת ללכת עם מבט קר כזה, אדיש
וכשאני עם חברות שלי אנחנו הולכות במבט כאילו אנחנו הולכות להרוג משהו(אנחנו מחשידות.. אין מה לומר?)
אבל עזבי, זה סתם תחביב…
או קי
תהני
זה כיף לא להשים פס תאמיני לי
אנחנו נהנות!
אעע וואו. מזדהה כל כך..
אין הסבר. וגם אם יש, לכל אחד זה שונה.
אבל אני חושבת שאנשים שלא מכירים אותך, ולא רואים בך דווקא את כל התכונות הטובות שלך, מעריכים ביטחון. מעריכים אנשים שמחים. וכשאת מראה שהכל טוב איתך, נעים יותר להיות לידך.. למרות שתכלס, מה את צריכה את מה שהם חושבים עליך, הרי את לא מכירה אותם? ממ אין לי תשובה עלזה.
עדן נשמההה
דבר ראשון את כותבת מאד יפה, כתיבה זורמת ומרתקת…
דבר שני את עמוקההה ברמות על אם הצלחת לרדת לשורש המחשבות שליייייי(פה אמור להיות האימוג'י הקורץ)
תצליחי בחיים ואין לי עצה כי שתיינו על אותה סירה…
אה, ונכון שכשאת כן כבר משתפת (אחרי שאת אומרת לעצמך שאין ואת חייבת ללמוד לשתף וזה…) בקצה הקרחון את מרגישה כאילו בלעת קיפוד שרוקד לך בתוך הגוף, או שזה רק אני המוזרה????
מסתבר שלאף אחד אין חיים מושלמים, אנחנו חושבים שכן כי אנחנו רואים את ההצגה שלהם, ומאחורי-הקלעים שלנו…
אוהבת את האנשים שמחייכים. בטוחה שיש גם להם צרות אבל חושבת שהם פשוט מסוגלים להתעלות על זה ולהשרות סביבם אווירה חיובית (תחשבי על האנשים המדוכאים שהפנים שלהם תמיד זועפות-זה פשוט מדבק, לא כיף להיות לידם (גם אני כזו לפעמים!!!! אז אל תתעצבנו על הדוגמה)
יש מצב שזו הייתי אני. אבל אני דווקא לא מסכימה עם התאוריה שלך. כלומר, היא נכונה לגבייך ולגבי עוד הרבה אנשים, אבל אם זו הייתי אני- היא לא הייתה נכונה. יש לי קטע שאם אני מתוסכלת ועצובה ומצוברחת- אני מסוגלת לצאת לרחוב, לעלות על אוטובוס ולהתישב באיזו פינה שקטה,סתם כדי לנקות את הראש. וכשמישהו ניגש אלי ואני מחייכת אליו- זה כי אני רוצה לחייך גם לעצמי, הוא רק עוזר לי לעשות את זה. עוד דקה כשאשאר לבד שוב יתשטפו אותי המחשבות המדכדכות ואצטרך לברוח לשירים, אבל בשניה הזו- כשאני נותנת את החוך שלי למישהו אחר, זה ממלא את הלב שלי במין טוב כזה. החיוך שאני דופקת על הפנים הוא לא מזויף, והוא לא מסיכה. הוא לא היה שם עד עכשיו כי אני עצבנית, אבל עכשיו הוא שם והוא הכי אמיתי, והוא מאוד רוצה להשאר גם עוד דקה, לחלחל אולי קצת לבפנים…
אני מנסה כבר לא יודעת כמה זמן לחשוב על תגובה טובה מספיק.
לא מצאתי עדיין.
מבריק.
מי אנחנו? אנשים שלא רוצים שאף גברת מבוגרת תתקרב אליה ותשאל בחמימות "מה קורה, נשומהלה? את בסדר?"
אנשים שלא רוצים שיבהו בהם ובדמעות שלהם.
אנשים שרוצים, לפחות בעיני אחרים, להרגיש נורמליים, שהעולם הזה נורמלי.
גם אם בעצם השגעון מבעבע לנו מתחת לרגלים.
מי אנחנו? אנחנו אנשים. על כל מה שזה מביא איתו.