מיוחדת במינה/6

פרק אחרון בסדרה:)

תקציר: מלכי מופתעת לשמוע כי בעיני דבורי היא נחשבת לבחורה 'חמודה ואיכותית' ומחליטה לנסות להשתנות. מיכל מנסה לבקש את עזרתה של דבורי בהשפעה על משפחתה. דבורי בתחילה מסרבת, אך בשומעה את אכזבתה של מיכל, מחליטה בכל זאת לנסות.

חצר התיכון

הן התיישבו שלושתן בהפסקה. דבורי, מיכל ומלכי שקיבלה רשות להצטרף לשיחה.
דבורי ומלכי הקשיבו מרותקות לסיפורה של מיכל, לקשיים, להתמודדויות, לחוסר רצון להתפשר מול רצון עז לרצות את אמה ואת כל משפחתה.
"אני לא יכולה לתאר במילים את מה שאני עוברת בבית. אני צריכה לחשוב מאה פעמים לפני כל מילה שאני אומרת. גם אם זה לא קשור למשהו חסידי או חב"די. אם זה לא ימצא חן בעיניהם, הם כבר ידאגו למצוא את הקשר. ובדרך כלל מה שאני אומרת לא מוצא חן… אני בטוחה בצדקת דרכי ומאושרת בה. אבל הייתי רוצה שגם המשפחה שלי תזכה בה, או לפחות לא תפריע לי בדרכי. הי, מה, אתן בוכות?"
"לא, סתם נכנס לנו משהו לעין." אמרה דבורי בקריצה בניסיון לשפר את האווירה הכבדה.
"נכנס לנו משהו ללב." הגיבה לעומתה מלכי, מהורהרת. "לי לפחות…"
"טוב, תירגעו. זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע." ניסתה הפעם מיכל לרכך את סיפורה. "זאת אומרת, כן, זה קשה. אבל אל תיקחו את זה מדי קשה."
"מיכל, איך אנחנו יכולות לעזור לך?" ניסתה דבורי להיות מעשית, ולו בכדי לגלות אמפתיה.
"האמת היא… אני לא יודעת. כנראה שאני צריכה להתמודד עם המצב שלי לבד. אבל, תודה שהקשבתן לי. זה גם עזר קצת."
"אולי בכל זאת… אני רק אומר לך משהו." אמרה דבורי מהוססת. היא ראתה את חברותיה מקשיבות לה בעניין וזה נתן לה כח. "אני לא נמצאת ואף פעם לא הייתי במקום שלך. אבל, אני יודעת שאומרים שעם כל ניסיון מגיע כח. את נמצאת במצב מיוחד, מיכל. זכית לראות את דרך המלך ואת נתקלת בקשיים ובניסיונות. אבל אולי אם תזכרי שיחד עם הניסיונות יש לך גם כוחות להצליח – יהיה לך קל יותר."
"צודקת.." ענתה מיכל חרש והעלתה חיוך על שפתיה.
"ומה איתך?" פנתה מלכי לדבורי בשאלה.
"מה איתי?" לא הבינה דבורי.
"מה עם הניסיון שלך? עם זה שאת רחוקה מהבית? לזה אין לך כח?" דבורי השתתקה. מפנימה את דברי חברתה.
"ובכלל, דבורי, תראי מה עשית עכשיו. הצלחת לעודד את מיכל. להעלות חיוך על שפתיה. האם זו לא שליחות? אמרת שאת לא שווה כאן כלום… את יודעת כמה זה שווה לתת עידוד לחברה? והדוגמא שאת מראה בצניעות ובהליכות.. את לא נפרדת מהשליחות דבורי, הנה היא ממשיכה איתך ממש כאן. בארץ ישראל. בכל מקום בו את נמצאת."
"וואו.. מלכי. בחיים לא חשבתי על זה ואת כל כך צודקת. מאיפה הבאת את זה עכשיו??"
מלכי חייכה בביישנות. "אני המקורבת הראשונה שלך." אמרה לבסוף ולא יספה.
"טוב.. אז אם את אומרת שלתת עידוד ולשמח חברה זה שליחות… אז גם את שליחה. הנה, הצלחת להשפיע עליי ברגע זה ממש." אמרה דבורי.
"את צודקת לגמרי. הרי כל אחת מגיעה למקום בו היא נמצאת למטרה מסוימת. בשביל למלא איזו שליחות." הסכימה עמה מלכי.
"ואני, שלא זכיתי אומנם להיוולד לחיי שליחות רשמיים, גם לי יש שליחות. קודם כל… להשפיע ולשמור על עצמי." אמרה בשקט "ואולי.. אולי גם לאט ועם הרבה סבלנות להשפיע על החברה שסביבי, במקום להיסחף אחריהן כל הזמן…." במקום תגובה היא שמעה מחיאות כפיים שהגיעו מכיוונן של דבורי ומלכי. כנראה שאמרה דברים עם טעם. הלוואי שתצליח ליישם…
"אז אם כך.." כעת הגיע תורה של מיכל. "אם כך, אני שליחה במקום בו אני נמצאת. בבית שלי עם המשפחה שלי. אני לא סתם נמצאת שם. אני נמצאת שם בשליחות. ולאט לאט, עם המון סבלנות, בעז"ה אצליח להביא להן את אור החסידות. אני בעצמי, כי זאת השליחות שלי."
"יפה מיכל! אני בטוחה שבסוף תצליחי!" עודדה אותה דבורי ושלושתן רצו בזריזות לכיוון הכיתה מודעות לעובדה שכל נשמה שירדה לעולם הינה ייחודית ולכל נשמה, במקום בו היא נמצאת, ישנה שליחות משל עצמה.

שליחות מיוחדת במינה.