מיוחדת במינה/5

אין מצב אבוד..

תקציר: חברותיה של מלכי צוחקות על התחברותה לבנות חסידיות. מלכי מחליטה להוכיח להן שהיא אינה 'מתחסדת' ונוסעת איתן לים למרות התנגדותה של אמה לעניין.
בשבת שבע ברכות של בני דודיהם המשותפים משתפת דבורי את מלכי בקושי שלה להיות רחוק ממשפחתה ומהשליחות.
מיכל שוב נתקלת ביחסה העוין של אמה לכל מה שקשור לחסידות ושואבת כוחות מתמונתו של הרבי.

בית משפחת כהן

"את יודעת, דבורי, לפעמים אני מקנאה בך." אמרה מלכי לחברתה שהגיעה אליה להתכונן יחד למבחן הבא עליהן לטובה (או שלא).
"מקנאה בי?" שואלת דבורי מופתעת.
"כן.. איך אני אגיד את זה? אני חושבת שזה שאת שליחה, נותן לך הרבה כוחות לעמוד בכל מיני ניסיונות. עובדת היותך שליחה מחזיקה אותך כילדה חסידית."
"נו נו…"
"אל תזלזלי בזה. זה לא כזה קל להישאר חסידית בדור שלנו."
"עכשו אמרת משפט של זקנים.?"
"די, דבורי, את יודעת למה אני מתכוונת."
"האמת היא ש.. לא ממש. ב"ה אני מגיעה מבית חסידי וזה מה שמחזיק אותי. לא נראה לי שזה קשור לשליחה או לא שליחה…"
"ככה? את באמת חושבת שזה קשור רק לבית ממנו מגיעים?"
"כן.. את לא חושבת כך?"
מלכי חשה לא בנח. אם זה המצב, מה דבורי חושבת על המשפחה שלה…?
"תראי…" אמרה לה בחשש מה "אני גם מגיעה מבית חסידי. אפילו מאוד. ובכל זאת אני…"
"ומה את?" קטעה אותה חברתה "את בחורה מקסימה ואיכותית, מלכי. רואים שאת מגיעה ממשפחה טובה."
הפעם מלכי ממש התבלבלה. היא? בחורה איכותית? רואים שהיא ממשפחה טובה? על מה דבורי מדברת? והיא ממשיכה…
"באמת כשאני רואה עם אילו חברות את מסתובבת בכיתה, זה מעורר בי ממש הערכה איך שאת שומרת על העקרונות שלך."
היא לא ידעה מה להגיב. שומרת על עקרונות? היא הרי כל כך נסחפת אחרי כולן… פתאום היא הבינה, הרי דבורי איננה מודעת ליציאות שלה אחר הצהריים. היא לא יודעת איפה היא מסתובבת, מה היא קוראת, אילו שירים היא שומעת.. היא רואה אותה רק בכיתה, ושם מלכי נראית לה 'בחורה מקסימה ואיכותית'. יופי של שחקנית.

בפנימייה

הפלאפון של דבורי מצלצל. היא עונה בחוסר חשק. אמנם החברות שלה עם מלכי קצת הוציאה אותה מהדכאון, אבל זה לא הפסיק את הגעגועים ואת הקושי להיות רחוקה מהחממה בה התרגלה להיות.
הפלאפון שלה הקפיץ אותה באחת. "כן?"
"דבורי?" היא מזהה את קולה של מיכל מזרחי, בת כיתתה.
"כן, מיכל." מנסה לשוות לקולה צליל של התעניינות, ללא הצלחה מרובה.
"קודם כל תודה על העזרה בארגון האוכל ליום הולדתו של אבי. הכל יצא מצוין, אמא שלי הייתה מרוצה ובכלל כולם. וזה הרבה מאוד בזכותך!"
"שמחה לשמוע."
עונה לה דבורי בקצרה, מחכה שמיכל תגיע כבר למטרה לשמה התקשרה.
"חשבתי שאולי תוכלי לעזור לי בעוד משהו…"
"במה העניין?"
"תראי… את הרי שליחה, נכון? אני מגיעה ממשפחה מסורתית והם.. איך לומר? לא כל כך אוהבים את הרעיונות החסידיים שלי, בלשון המעטה… חשבתי, אולי בתור שליחה שרגילה להשפיע על אחרים ולקרב. אולי תצליחי להשפיע גם על המשפחה שלי. הרי יש לך ניסיון בזה…"
לצחוק? לבכות? לצעוק אולי? דבורי לא ידעה כיצד להגיב לשמע הבקשה המוזרה… בעיני רוחה ראתה את עצמה מזמינה את משפחת מזרחי לשבתות בפנימייה, מוסרת "שיעור נשים" בפניה אמה ואחותה של מיכל.. אולי גם תפתח גן חב"ד במיוחד לאחיה הקטנים?
"דבורי?" מיכל לא הבינה על מה ולמה אינה זוכה לתגובה.
"סליחה, מיכל. לא נראה לי… אני מצטערת. זאת לא בדיוק השליחות שאני רגילה אליה. השליחות אצלינו זה עם משפחות שלא יודעים כלום על יהדות. זה אחרת לגמרי… את מבינה?"
"אז לא תוכלי לעזור לי?" האכזבה לא נעלמה מקולה של מיכל ודבורי הרגישה שלא בנח.
"את יודעת מה, בואי נדבר מחר בהפסקה הגדולה. תספרי לי שוב מה בדיוק את רוצה. אולי אצליח למצוא דרך לעזור."

בית משפחת כהן
לילה. כל בני הבית ישנים. גם מלכי מוצאת את עצמה במיטתה, אך מתקשה להירדם. המילים ששמעה מדבורי לפני מספר שעות מהדהדות באוזניה. 'את בחורה מקסימה ואיכותית'. אולי זה מוזר שהיא מתרגשת… אבל כן. נדמה לה שאף פעם לא שמעה מילים כאלה במהלך שנות התיכון. מאז ומתמיד הייתה שייכת לחבורה הפחות חסידית בכיתה. לבנות ה"פחות איכותיות". ההורים היו מאוכזבים ממנה. המורות הרימו גבה. והיא… היא תמיד התמודדה עם מצפונים וקבלת החלטות שהפכו אותה בעיני עצמה ל'מקולקלת חסרת תקנה'. לאור הדברים ששמעה היום חשבה כי אולי עוד יכול להתחולל שינוי. אולי הרושם שעשתה על דבורי הוא אכן מה שמייצג את אישיותה הפנימית. היא רק צריכה להוציא אותו החוצה. מתישהו.. כשתרצה באמת.. בטוח תמצא דרך לעשות זאת. בעז"ה.