מיוחדת במינה/4

המצפון בפעולה…

תקציר: לאחר שמלכי כהן פגשה את חברתה לכיתה – דבורי לוי בחתונה של בת דודתה, היא מחליטה לנסות ליצור איתה קשר. בין היתר, היא מנסה לשכנע אותה להגיע לשבת שבע ברכות. מיכל מזרחי, שגם כן לומדת בכיתתן, מבקשת ממלכי עזרה במתכונים ליום הולדתו של אביה ומלכי משתפת את דבורי בבקשה ויחד הן עוזרות למיכל. אך כאשר מלכי מזמינה את דבורי להכין מתישהו ארוחת ערב בביתה, דבורי מגיבה בארשת פנים רצינית ומדוכדכת.

בית משפחת כהן

"מלכי, יש לך טלפון!" מלכי קמה ממיטתה, לא שוכחת להחביא את הספר שקראה מתחת לכרית. לא שזה ספר בעייתי חלילה.. אבל עם אמא שלה, אי אפשר לדעת. מה שבטוח-בטוח. "הלו?" "מלכי! מה קורה? כבר חשבתי שאולי הלכת לבקר את דבורי בפנימייה…" הזלזול לא נעלם מהקול בעבר השני של הקו "מה? רעות? ממתי אני עושה ביקורים בפנימייה?" "אני יודעת… וממתי את חברה של בנות צדקניות כדוגמת דבורי ומיכל?" "מה יש לך, אסור לדבר איתן? בסך הכל בנות נחמדות. זה שאני בקשר איתן, זה לא אומר שאני הולכת להפך ל'דוסית' עכשו." "נו נו… דווקא יש לך פוטנציאל לא רע. אמא שלך בטח תשמח." "רעות!!" "טוב, טוב. מה את עושה עכשו?" "סתם… קוראת…." אמא בשטח, היא לא יכולה להגיד את שם הספר. אבל היא חייבת להוציא את עצמה טוב, שרעות תדע שהיא בסגנון שלה גם אם היא מדברת עם בנות חסידיות. "את הספר שהמלצת לי לקחת מהספרייה העירונית." "אהה, נכון ספר יפה?" יופי, היא השתכנעה כנראה. "טוב, פשוט רצינו לצאת עכשו כמה חברות לים, יש עכשו שעות לנשים, אז אם בא לך…" "אהה.. תודה שעדכנת. אני אבדוק ואודיע לך." "אל תודיעי לי, פשוט אם כן תהיי בתחנה בעוד עשר דקות." "עשר דקות?!" הטלפון נותק.

 
טוב, עכשו עשר דקות להחליט. היא רוצה לנסוע, מאוד רוצה. בפרט אחרי החשד של רעות בכך שהיא נעשית צדיקה מדי. אלה חברות שלה והיא לא רוצה לאבד אותן. מצד שני, המצפון החסידי שלה עוד לא נרדם. המצפון הזה שמציק לה בכל התלבטות מאין זו. האמת, היא די שמחה עם המצפון הזה. אבל תכלס, מה עושים? טוב. היא מבינה שאם לא תלך, סופית ישימו עליה סטיגמה של 'מתחסדת' וזה כבר לא ישנה אילו ספרים היא קוראת… היא לא יכולה לעשות זאת לעצמה. מתארגנת בזריזות, מודיעה לכל בני הבית שיצאה ויוצאת בזריזות לתחנה.
כפר חב"ד

שבת שבע ברכות של בני הדודים המשותפים של מלכי ודבורי, שאגב הסכימה לבסוף להגיע ולהנות יחד עם חברתה החדשה. במהלך השבת הן לא הפסיקו לפטפט, לצחוק ולהנות זו מזו עד שמלכי אזרה אומץ והעלתה בפני חברתה את מה שמציק לה: "תגידי, דבורי. למה את שקטה כל כך בכיתה? את כל כך נעימה, שנונה וחכמה וכל כך הרבה בנות לא זוכות לראות את זה. למה את מסתירה את עצמך?"

דבורי לא הגיבה. מלכי חששה שבשאלתה נסגרה בפניה הדלת שנפתחה בעמל. הדלת לעולמה של דבורי. החשש לא המשיך לקנן בה עוד זמן רב, שכן דבורי החליטה לשתף אותה.

 
"זה פשוט… תביני. קשה לי המרחק מהבית, מהמשפחה. ו… אולי זה ישמע מוזר, אבל.. הכי אני מתגעגעת לשליחות. כשאני נמצאת בבית שלי אני בן אדם פעיל, עסוק, כל הזמן מארגנת דברים. ומה כאן? בשביל מה אני כאן? פה אני לא עושה כלום. השליחות שלי שם ושם אני רוצה להיות. קשה לי להיות מנותקת מכל הפעילות. את מבינה? אז, כשאמרת בצחוק שאבוא לבשל אצלכם ארוחת ערב, זה הזכיר לי את הכמויות שהייתי מבשלת בשליחות. לשבת, לאירועים, להתוועדויות. כאן אני לא שווה שום דבר."
בית משפחת מזרחי

"…ומכאן הרבי מלמד אותנו איך שצריך להסתכל בעין טובה על כל יהודי ויהודי." סיימה מיכל את דבריה, מאושרת על שיש לה את הזכות להכניס את דברי הרבי לביתה.

"אז על בני משפחתך, את גם צריכה להסתכל בעין טובה עם כך.." היא הסתובבה מופתעת לכיוון אחותה אפרת. נכון שהיא עקצה אותה, אבל היא אמרה משהו בקשר לשיחה! היא הקשיבה!

"בוודאי!" ענתה לה. "ברור שאני צריכה. זה לא אומר שתמיד קל לנו ליישם. אבל צריך- זה ברור." "יפה מאוד מיכל." אמרה אימה בקוצר רוח. "עכשו תעזרי לפנות את השולחן ונסיים כבר את הסעודה. אני עייפה כל כך…" כל תחושת ההתלהבות פגה. למה אמא שלה כל כך מתנגדת לדרכה? היא פינתה את השולחן בעצבנות, מתאפקת לא לבכות. עיניה נתקלו בתמונת הרבי על המגנט שהיא דאגה להצמיד למקרר, למרות מחאותיה של אמה. חשה שכעת היא שואבת מהתמונה הזאת כח. גם תורה של אמא יגיע. גם היא תזכה מתישהו להנות מאור החסידות. בעז"ה.