מחכה בשתיקה

על קצה ההר, כמו תמיד
אוויר נקי,
כאילו פינו ממנו את כל הדאגות, הצרות.
אני מסוגלת לנשום לרווחה, נשימות ארוכות.
בלי כל הלחץ שתמיד יושב על בית החזה,
בלי הכאב שמאיים בדמעות ולא מרפה.

הרוח מעיפה את שערי אחורה,
מלטפת את פני, שומרת עלי כמו בתוך קופסת פנדורה.
הכל כל כך ירוק מסביבי, יפה ונעים,
השמים תכולים ומנוקדים בעננים .

אני נושמת שוב לרווחה מול הנוף המשגע,
מחזיקה בידי פרח שבליבי נוגע.
זה היה פרח סגלגל עם גבעול חזק,
כזה שלא מתעקם במהירות הבזק.

העננים שטים מעלי בצורה מרגיעה.
ההרים הירוקים מסביב הוסיפו נופך מעניין לאווירה.
שוב אני מתפעלת מהירוק המרענן והמרגיע הזה,
שמצליח להעלים את תחושת המחנק הנבזה.

אני עומדת על הקצה של ההר, כמו תמיד,
פורשת ידיים לצדדים עם חיוך זוהר ומבט חיובי על העתיד.
וכיף לי שהפרח הסגלגל נשאר נאמן ולא עוזב לי את היד,
לוחש לי בסוד שתמיד ילך איתי, ויהיה חברי לעד.
עכשיו החיוך שלי כבר כמעט מגוחך,
כאילו אין לי מצב רוח הפכפך.

כל כך טוב לי בפנים לשם שינוי, אני מסופקת ורגועה.
אז החלטתי לעצום עיניים חזק כדי להתעלם מהקרקע הרעועה.

וכשאני פותחת אותן,
אני מגלה שהכל היה חלום וקרה במקרה.
אוי אלוקים. כמה זה קשה.
לקום שוב לשגרה עם הנוף החדגוני והנוקשה.
לנוף הקבוע והבלתי משתנה.
לא להצליח להתעלם מהכאב,
שוב להרגיש עומס רגשות על הלב.

אבל לפחות אני יודעת, שגם אם היום הזה יעבור בקושי ודמעות,
בלילה אני אוכל שוב לחזור אל החלומות.
אל הנוף הפתוח, המלא תקווה.
אל הפרח הסגלגל שמאמין בי, ומחכה ובשתיקה.