מחוברת.

היא לא מאמינה. כמה היא חיכתה לרגע הזה, כמה היא עבדה בשבילו. כמעט חופש שלם. אבל הנה, זה קורה. והיא פה, בטיסה לתשרי. העננים הלבנבנים צצים להם מהחלון הקטן, נראים כמו צמר גפן רך, מלטף. חוי, את פה.
הטיסה עוברת עליה בנעימים יחסית, קצת בחילות פה ושם, אבל מה הן בחילות לעומת רעבע, 770, ותשרי עם כל מה שזה אומר?!
שבוע עובר, וחוי מנסה, באמת שמנסה, להתחבר כמה שיותר. ללמוד עוד שיחה, ועוד מאמר, שחרית ומנחה ב770, כמובן. היא לגמרי מנסה, ורוצה. הרי זה חלק מהחלום, לחזור מקושרת ומחוברת לגמרי. אבל מה לעשות שגם מה שמנסים ככ הרבה, לא תמיד מצליח? עוד שבוע עובר, וחוי לא מבינה מה עליה עובר.
'למה כולן נראות ככ מקושרות ומחוברות, ומצידן להישאר בסווענטי מהבוקר עד הלילה, ורק ללמוד שיחות ומאמרים כל היום? למה רק אני ככ דפוקה שכל מה שמעניין אותה זה קניות, אוכל, ושאר הבלי העולם הזה?' . אז היא מנסה עוד קצת, ועוד. אבל כבר הגיע הזמן לחזור הביתה, עם כל הקושי. בטיסה חזור הבחילות מפריעות לה הרבה יותר, ולא רק הן. גם המחשבות. 'אני כ"כ רציתי להתחבר, כ"כ רציתי להתקשר, למה לא הלך לי? למה? ברור שהייתה לי בסווענטי התעלות רוחנית, אבל זה לא כמו שחלמתי שזה יהיה' היא מגלה דמעה שקופה שמבצבצת במורד לחייה, ומוחה אותה.

מוקדש לכל מי שטסה לתשרי וזה לא בדיוק היה כמו שהיא חלמה ❤️‍🔥