מה לענות לעצמי על הטענה הזו?

מה אני עונה לעצמי על הטענה שכל אחד יחיה תחיים שלו והתורה לא מחייבת…
אני מרגישה שאני חיה בצמצום מחשבתי.
יש 9 מליארד אנשים בעולם. והכמות של היהודים הדתיים היא טיפה…לאף אחד אין באמת תשובות. אבל כן יש שאלות. ועמוקות מאד.
וכשאומרים שכל התשובות אצלנו זה פותר מלחפש מלחקור, מלגלות עולמות מופלאים שאני לא יכולה להעביר תחיים בלי להחשף אליהם. פשוט לא מתאים לי. למה שאפסיד?
זה לא לחיות בסרט להעביר את החיים שלי בלהיות חבדניקית בתוך חברה עם כללים ומוסכמות ולחשוב שאני יודעת הכל וכל התשובות אצלי. מי אמר שאני טובה יותר. וגם זה חיים הרבה יותר משעממים. בא לי חיים מרגשים!! איך שאני רואה את זה. שהיהדות באה לעשות אותנו מאושרים. והעיקר זה להתנהג יפה לאנשים. לא יודעת. אני ממש ספונטנית כפי שניתן לראות. אז מקווה שהובנתי.

שלום לך יקרה,

השאלות שאת מעלה הן חשובות ומלמדות על שאיפה לחיות חיים יהודיים באופן פנימי, מתוך הבנה, חיבור והפנמה. לא רק קיום מצוות מכוח האינרציה, מכוח העובדה שנולדת למשפחה וקהילה שומרת מצוות, אלא חיים יהודיים מתוך מודעות ובחירה בדרך החיים הזו כדרך חיים שלך. זהו תהליך נפלא שמגיע ממקום בוגר של חשיבה ובחירה.
מצוין שאת בודקת ורוצה לברר ולהעמיק. בטוחה, שבסופו של תהליך תרגישי יותר בהירות ויכולת לבחור ממקום שלם.

שאלות…? הן אף פעם לא נגמרות, וכל פעם מזמינות אותנו מחדש להעמיק בעומק האין-סופי של התורה. אז בואי נצא לדרך.

שאלה של בחירה
למעשה הקונפליקט שמלווה את כולנו, כל יום (כמעט כל היום), הוא הבחירה בין הנוח (נעים, יפה, כיף לי) לבין הנכון והטוב האמתי. השאלה הזו רחבה הרבה מעבר לענייני תורה ומצוות ונוגעת בכל התחומים:

• האם לאכול ארוחה בריאה ונכונה, או לנשנש מה שבא לי?
• האם להשקיע בלימודים ולהתאמץ, או לעשות כיף מחוץ לכיתה?
• האם לעזור בבית ולהתחשב באחרים, או להתרכז רק בעצמי?

ועוד, ועוד…

כאשר מדובר בקונפליקט של בחירה שנוגע בחיים היהודים (וכמעט כל קונפליקט גם נוגע לכך, כי החיים התורה מתייחסת לכל תחומי החיים…) הבחירה שלנו היא תוצאה של שני גורמים:

1.שכל והשקפה ברורה (נראה שזה מה שאת מבקשת לקבל)

2.אמונה, שהיא מעל לשכל.

קשה לענות במכתב אחד על שאלתך, אפילו יהיה זה מכתב ארוך כספר… כי בסופו של דבר, האמונה היא מעל לשכל, ואנחנו, כולנו, "יהודים מאמינים בני מאמינים". כמו כן, גם ההשקפה שאותה אפשר להסביר, נבנית בתהליך הדרגתי.

בכל זאת, את שואלת בכנות, ונראה שאת מבקשת להעמיק. לכן, אציע כמה נקודות למחשבה, מהם תוכלי להמשיך את מסע הבחירה של החיים. כמובן שתוכלי להמשיך ולשאול אחרי שתקראי.

את שואלת:

האם אפשר לחיות את חיי כמו שאני רוצה? (יש כאלו שטוענים כך…)

כנראה שאת מתכוונת לטענה הנפוצה "איש באמונתו יחיה". האמת היא, שטענה זו היא שיבוש של הפסוק: "צדיק באמונתו יחיה". הקב"ה ברא אותנו, ועלינו לחיות לפי רצונו. והאמת היא, שרצונו הוא הטוב האמתי בשבילנו.
האמונה שהוא תכלית הטוב היא עבודה. כדי לחבר את הלב והמוח למה שהוא רוצה, צריך ללמוד חסידות להתבונן. לשאול. זה מסע, שלוקח זמן להגיע אליו.

למה אני צריכה להיות מחויבת לתורה?
להרגשתי, מה שמפריע לך זה פחות התורה, ובעיקר המחויבות. את רוצה לחיות "ספונטני", בלי להיות תלויה בכללים ובהגבלות. צר לי לאכזב אותך, אך "אין חיה כזו". אי אפשר לחיות 'איך שאני רוצה' בלי מחויבות לסמכות/ כללים. לכל מדינה יש חוקים שמחייבים את תושביה, בכל קהילה יש נורמות והתנהגויות מקובלות, אדם שרוצה עבודה קבועה – צריך להתחייב ולעמוד בדרישות, וכל התא המשפחתי מבוסס על מחויבות של הבעל והאשה אחד לשני, ומחויבות של שניהם למשפחה. גם אנשים שכביכול 'נהנים מהחיים' יש להם מחויבות: ספורטאים מחויבים לאימון של מספר שעות ביום, שחקנים מחויבים להביא הנאה לצופים וזו רק ההתחלה…

אדם שלא רוצה להתחייב למסגרת, משלם מחיר כבד. הוא מפסיד יציבות וסדר בחייו, אין לו דרך ברורה, והוא לא מתקדם בהשגת מטרות.

כיון שאדם צריך מסגרת ומחויבות, בוודאי שגם השכל מבין שטוב יותר להיות מחויב לכוח עליון שהוא טוב, רוצה בטובתך, אמיתי ונצחי מאשר להיות כבול לאופנות משתנות שבאות לספק את האינטרסים של מי שעומד מאחוריהם. או במילים אחרות: "עבדי הזמן – עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי".

אני מרגישה צמצום מחשבתי
יש הבדל בין מיקוד לצמצום. צמצום, הוא כאשר אדם בוחר במשהו כיון שזו הבחירה היחידה שעומדת בפניו, והוא אינו מודע/ יכול להגיע למגוון האפשרויות, לעומת זאת מיקוד, האדם מחליט שהוא רוצה להשקיע את הזמן שלו בתחום מסוים וממקד את כל המשאבים שלו להשיג משהו מסוים לדוגמא אדם שבוחר ללמוד ולהשקיע בלימודי רפואה, מתמקד ברפואה וכנראה שלא יהפוך לפיזיקאי או שחקן. אדם שבוחר לעשות דיאטה, מוותר במודע על מזון מסוים.

בהתאם לנ"ל מובן, כי כל דרך או שיטה שאת בוחרת בחיים, מצמצמת אותך לתחום מסוים ושוללת ממך תחומים אחרים. ובעצם יותר נכון לומר: היא ממקדת אותך.
הבחירה בחיים יהודיים היא לא מתוך התעלמות או הכחשה לכך שיש דרכים אחרות, אלא מתוך בחירה, שכיהודייה – אני מעוניינת להשקיע את הכוחות שלי במשהו בעל ערך, בדרך שאני מאמינה בה

מעבר לזה, בעיני שמירת תורה ומצוות לא רק ממקדת אלא גם פותחת. עומק מחשבתי, רגשי ורוחני, שמחה ממקום מאוד גבוה בנפש.. חוויות שלא תקבלי בשום מקום  אחר.

מובן לגמרי להבין שאם את תופסת את התורה כמצמצמת, קשה להרגיש את העומק והיופי של התורה. לכן, השאלות שלך ממש במקום, כי הן מאפשרות לך להבין ולבחור מחדש כל מה שעשית עד היום כמובן מאליו.

מזמינה אותך, להסכים למסע של לימוד, חיפוש ותפילה. אל תשעני רק על מה שאת למדת עד היום או חינכו אותך בבית. תבחרי לגלות את התורה מחדש. אני בטוחה שתגלי עולמות חדשים. חפשי לאיזו מצווה את מתחברת, איך שבת/ תפילה/ צניעות יכולים להביא לך שמחה. זה דורש מאמץ והשקעה, אך נראה שאת לא נבהלת מלהתאמץ, ומוכנה להשקיע למען מה שחשוב. וגם – השפיעי על אחרים. גם אם מבפנים עוד יש לך שאלות, את תראי שהשפעה על הסביבה מחזקת אצלך את החיבור וההפנמה.

האם אני לא חיה בסרט, כחב"דניקית?
לפי איך שהבנתי אותך, הביטוי "לחיות בסרט" מבטא אדם שחי בניתוק מהמציאות. את חוששת שאולי את למעשה מפסידה את החיים האמיתיים. יש לי חדשות בשבילך: החיים האמתיים הם בדיוק החיים שאת חיה. ה"עולמות המרתקים שבחוץ" (שאותם את חוששת להפסיד) הם ה'סרט' (ואת לא רואה בצורה חיובית חיים בסרט…).

כלומר, 'סרט' מבטא ריגושים ודרמה במינון גבוה, אין רגע משעמם. החיים הם לא כאלו, יש בהם עליות ומורדות, רגעים של שיגרה לצד רגעים מרגשים. "לא כל יום פורים", ואפילו "לא כל יום שבת". כיון שכל מהותו של 'ריגוש' שהוא שובר שגרה. כאשר מתרגלים לחיות בריגושים ("לחיות בסרט"), בסופו של דבר זה הופך לנורמה והחושים כהים וכבר לא רואים בכך משהו מיוחד. ואז, אולי רק השיגרה יכולה לשבור וליצור גיוון…

בכנות: העולמות שבחוץ מושכים, נוצצים, מזמינים ומבטיחים הרבה כיף וריגושים, וזו בדיוק הבחירה שלנו, בין הנוח, הכיף והנוצץ, לבין הנכון, הטוב והמאיר. אמנם הבחירה היא קשה, כמו שכבר התלונן רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "רבונו של עולם, את הפיתויים והחומריות שמת לנו מול העיניים, ואילו הקדושה נמצאת בספרים. אילו זה היה הפוך – שכל הנסיונות היו בספרים, והקדושה היתה מאירה לנו ומוחשית מול העיניים, בוודאי היינו בוחרים בקדושה…".

לא פעם יצא לראות בשעת לילה בני נוער מסתובבים ברחוב. הם חוזרים זה עתה ממועדון או בילוי אחר, ושואלים אחד את השני: "לאן נלך עכשיו?". לכאורה, ביליתם, נהניתם, עשיתם כל מה שבא לכם, למה אתם לא רגועים? מה עוד חסר לכם?

והתשובה: "העולם שבחוץ" מבטיח הנאה רגעית שחולפת, לעומת סיפוק פנימי שבא בהשקעה, אך מלווה את האדם זמן רב. תענוג אמיתי מגיע מהשקעה, והשקעה בחיים יהודיים מביאה עונג ושמחה פנימיים-אמיתיים.

יחד עם זה שהעולם מפתה ויש לך התמודדות שם, חשוב שתביני שעדיין – יש לך גם כאן אפשרות להבין מה עושה לך כיף וטוב ולא מנוגד להלכה. אולי כישרון שתרצי לפתח, אולי שפה חדשה שתרצי ללמוד. יש המון אפשרויות בעולם. גם אם רבים מהם לא לפי ההלכה – עדיין יש כל כך הרבה אופציות שכן מותרות. אל תהיי בגישה של הכל או כלום. תחפשי.

התורה רוצה אותנו מאושרים
את צודקת לגמרי,  שיחד עם חיפוש המשמעות של החיים היהודיים, את מחפשת את האושר. כי אכן, שניהם הולכים שלובי זרוע. חיים יהודיים אמתיים ונכונים מביאים לאדם אושר פנימי.
אי אפשר לעבוד את ה' באופן מלא בלי שמחה, והתורה מכוונת אותנו למקום שייתן לנו שמחה אמתית. אם נקטוף פרח ונאפשר לו להסתובב בשחרור בכל מקום, הוא לא יהיה מאושר, הוא ינבול. אם ניקח את הדג ו'נשחרר' אותו ממקור המחיה שלו, המים, הוא ימות. אדם משוחרר הוא אדם שמבטא את נפשו ואת יכולתיו, ללא הגבלות. חיים לפי תורה מאפשרים לנו לבטא את הנפש האלוקית שלנו וכך להגיע לשמחה. התורה היא מקור חיינו וגם מקור האושר שלנו.

ועכשיו, מתחילה העבודה שלך בדרך אל האושר…

אני מסיימת לכתוב לך, ועוברת שוב על מה שכתבתי לך ומרגישה שכתבתי הרבה, אבל עדיין לא מספיק, כי באמת הבאת שאלה מהותית וחשובה שאפשר לדבר עליה ימים שלמים. מקווה שבכל אופן נתתי לך טעימה, ואני ממש מזמינה אותך אם תרצי, להמשיך לשאול, אשמח לענות.

אני כאן.

איתך בדרך, רחלי

racheli@shutafotbaderech.co.il