מבחן החיים

כזו אני רוצה להיות

שלום לכולן.
אני טיפוס מאוד תובניסתי.
מה זה תובניסתי? אחת שיש לה תובנות כמעט מכל דבר. מדיבור עם משפחה או חברה, מספר, סרטון, הודעה, קרטון קורנפלקס וחלומות הלילה.
נראה לי שההגדרה המוכרת יותר זה פילוסופית.
בקיצור, לא אלאה אתכן יותר מדי עם זה, רק מזהירה מראש- התוכן הזה הוא תובניסתי. אם אין לך כח לתובנות מעמיקות את מוזמנת לעבור לפוסט הבא:)
קבלו קטע שנזכרתי בו, קרה לפני שנה בערך.
יום אחד עם סיום ההפסקה, המורה המקצועית נכנסה לכיתה שלי ללמד ואיתה תלמידה טטית, בידה טופס בחינה ועט. המורה הסבירה שהיא משלימה מבחן והיא מבקשת שנשמור על השקט לשם שינוי בכיתה, לפחות עבור התלמידה שתוכל להתרכז. את התלמידה מפאת חוסר מקום הושיבה המורה בכיסא הריק שלידי, במקום חברתי שהחסירה כבר כמה ימים כי לא הרגישה טוב. אני השתדלתי במיוחד לשמור על השקט והוצאתי דפדפת ועט, כדי לנסות להתרכז בשיעור ולסכם את המורה.

השיעור התחיל, ולאחר 10 דקות מתחילתו פזלתי לעבר הטופס של הטטית. אני יודעת שזה לא הוגן בעליל, אבל הייתי ממש משועממת ועיניי אוטומטית נחו על דף הבחינה.
הוא היה ריק.
טוב, חשבתי לעצמי, אולי לטטית יש שיטות כיצד להשתמש בזמן, השיעור עוד לפניה. ולצערי גם לפניי.
חזרתי לדפדפתי וכך חלפו להן עוד 10 דקות.

כעת הבחנתי שהטטית כבר נעה באי נוחות על כיסאה, מכרסמת את העט שלה ומסתכלת מדי פעם על המורה ועל הדף חליפות. והדף עדיין ריק.
כעת כבר הבנתי. אלו דפוסי התנהגות מובהקים של תלמידה שלא יודעת כלום במבחן.
אני לא תלמידה מופרעת בכלל, אני די שומרת על השקט בשיעורים, אין לי התקלויות עם מורות ואני אפילו עוזרת במקרה הצורך. ובנוסף לכל זה אני יושבת בשורה הראשונה של הכיתה בצד. אין ילדה טובה יותר מזו.

אבל החוסר אונים של הטטית נגע ממש לליבי, והרגשתי צורך עז לברר איתה מה קורה.
מרפקתי אותה.
היא הגניבה אליי מבט וסימנתי לה שתביט בדפדפת שלי.
"צריכה עזרה?" כתבתי.
היא נשכה את שפתיה. ראיתי שממש קשה לה. כבר התחרטתי שהעמדתי אותה בנסיון הזה, אבל לפתע היא רשמה בנחישות על הדפדפת.
"אני לא יודעת כלום. וזה מועד שלישי של המבחן. חייבת להצליח. יכולה להביט בשאלות?" רשמה.

באותו רגע כבר הפסקתי לחשוב, והתחלתי לבחון במרץ את דף הבחינה, בודקת מדי פעם שהמורה לא קולטת אותנו.
סקרתי את החומר ברפרוף. זה לא חומר שלמדתי לאחרונה, אבל כמה מושגים היו לי מוכרים והתחלתי לשלוף ממוחי את מה שידוע לי, ורשמתי על הדפדפת.
היא הביטה, והעתיקה מילה במילה לדף שלה.
ככה עשינו כמה שאלות,
כשלפתע הרמתי את עיניי וקלטתי את המורה מביטה בנו בעיניים חודרות.

לא אוכל לתאר לכן מה הרגשתי. הסמקתי עד תנוכי אוזניי, והחזרתי באיטיות את הדפדפת לכיוון שלי.
מסתבר שהכיתה התחילה לענות על שאלות בזוגות, והמורה שעברה במבטה על כל הבנות קלטה את הזוג החדש שעובד בשקידה על… טופס המבחן.
את אשר יגורתי בא לי.. חשבתי לעצמי.
"טטית, בואי בבקשה עם הכיסא והמבחן לשולחן שלי. את ממשיכה את המבחן כאן" אמרה המורה בטון תקיף.
הטטית קמה נבוכה ומבוהלת, והתיישבה ליד המורה, מנסה לגמור את התשובות שהתחילה מהזכרון.

רציתי להחליק מהר את האירוע, ומהר העתקתי את השאלות תרגול מהלוח. כשהגנבתי מבט לכיוון השולחן של המורה, ראיתי שהמורה מביטה בי ומחייכת חיוכון קטן.
אוקיי.. היא מחייכת. זה כבר מוריד מחומרת המצב, חשבתי לעצמי בהקלה.
בסוף השיעור לאחר שהטטית הגישה את המבחן והלכה, המורה קמה ממקומה וניגשה לשולחני.

"נוסטלגית, את אולי לא הישרה באדם, אבל את בהחלט הרגישה באדם" אמרה בחיוך, טפחה על גבי בידידות, ויצאה מהכיתה.
נזכרתי בו לא מזמן, בעקבות עונת המבחנים שלקראת סיומה.
יודעות מה התובנה שעלתה לי בעקבות המקרה?
להעתיק זה אסור, אבל אם אני אהיה אי פעם מורה, כזאת מורה אני ארצה להיות.
ומה אתן אומרות?