מבחן ה"גמר" של העולם הזה

מקום לתשובות

הי שותפות אהובות!

במדור הזה עולות שאלות ותשובות שפורסמו בקבוצת וואטסאפ של מדרשת "פנימיות" בשם "המקום לכל השאלות" שאפשר לשאול בה שאלות בהשקפה, באישור מנהלת המדרשה כמובן וצוות המשיבים.

מה המשמעות של מוות ביהדות? ובמה האבלים יכולים להועיל לנפטר?

*

נתחיל מבראשית…

בסיפור בריאת העולם, התורה מתארת כי אדם נוצר מעפר האדמה כמו גם מרוח אלוקים. אנו שילוב של גוף ונשמה. הנשמה היא זו שמגדירה אותנו כיצורים שנבראו "בצלם אלוקים".

ישנו חלק מאיתנו שהוא נצחי וחי גם מעבר לגוף הפיזי בן-התמותה שלנו. זהו החלק הרוחני שהופך אותנו לייחודיים ומייצג את המהות שלנו. ספר קהלת מסכם זאת בצורה הטובה ביותר: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת, יב, ז).

האמונה בחיים לאחר המוות זהו אחד העקרונות המרכזיים של היהדות.

אז מה בעצם קורה ביציאת הנשמה מן הגוף?

כשמשה רבינו ביקש מאלוקים, "הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ" (שמות כג, יח), אלוקים השיב, "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" (שם, כ). החיים אינם יכולים לראות את אלוקים. המשמעות של מילים אלה רבת עוצמה: עם המוות מגיעה האפשרות לראות את האלוקים.

זוהי הסיבה לכך שעוצמים את עיני המנוח מיד עם המוות. העיניים שהיו חשופות למציאות האכזרית של עולם הזה חייבות להיעצם לפני שתוכלנה לחזות בתפארת האלוקים.

ואיך זה נראה ומרגיש לראות מראות אלוקים? כמובן שהיכולת שלנו לתאר היא מוגבלת. ובכלל, המקורות היהודיים לא מרבים לעסוק בענייני עולם הבא אלא מקדשים את החיים ומקדישים להם את עיקר העיסוק בכתובים. אבל ישנם בתלמוד מספר מקורות שאפשר להביא כאן כדי לטעום מעט.

במשנה מובא: "רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (פרקי אבות ד, ט"ז).

המשמעות היא שהחיים בעולם הגשמי הם כמו הפרוזדור שהוא רק כניסה אל חלק המגורים העיקרי. חיינו עלי אדמות הם רק השלב הראשון של קיום מרהיב יותר.

ועוד אומרת המשנה "וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (שם, י"ז).

כאן עלי אדמות אנו מחפשים אושר. התענוגות שלנו בני חלוף; השמחה שלנו מוגבלת כתוצאה מהגוף הפיזי שלנו. ברגע שאנו עוברים דרך הפרוזדור של חיינו כך שאנו ראויים לגמול של גן עדן, אנו מודעים לעצמנו, ולכך שה"פרוזדור" הארצי שלנו מחוויר בהשוואה למשמעות האמתית של אושר עילאי ונשגב שהוא מעבר לכל מה שחווינו בימי חיינו.

ההלכה היהודית הולכת צעד אחד קדימה. מכיוון שהנשמה שלנו, האני האמיתי שלנו, נעה מתחום אחד לשני, אנו עוזבים את העולם הזה באיטיות ונוטשים את גופנו בשלבים.

האנשים המטפלים בנפטר אינם רשאים לאכול בנוכחותו. תהיה זו צורה של "לעג" למנוח בכך שנעשה משהו שהוא כבר איננו מסוגל לעשות – והוא ידע זאת. כמו כן, עלינו להיות זהירים בדברים שאנו אומרים בנוכחותו – כיוון שהוא עדיין "שומע".

זו גם הסיבה שאין להשאיר את המתים לבדם לפני הקבורה אפילו לרגע – כיוון שהנשמה מרחפת בקרבת הגוף זמן קצר לאחר פרידתה הראשונית ממנו והיא מודעת לאהבה ולכבוד המופגנים כלפי כלי הקיבול שלה – הגוף הפיזי.

היהדות מדגישה גם שההספדים דורשים תשומת לב מיוחדת, לא רק כיוון שהצהרות שקריות וטענות כוזבות עלולות להעליב את החברים ובני המשפחה, אלא גם כיוון שאחד המאזינים הוא לא אחר מאשר הנפטר עצמו!

ומה קורה כשהנשמה כבר מתרחקת מהעולם הזה?

בתלמוד כתוב, "עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (פרקי אבות ג, א).

התלמוד חושף את השאלות שנישאל ב"בחינת הגמר" שלנו:

*נשאת ונתת באמונה (האם ניהלתם את ענייניכם העסקיים בכנות)?

*קבעת עתים לתורה (האם הקדשתם בקביעות זמן ללימוד תורה)?

*עסקת בפריה ורביה (האם הבטחתם את המשכיות העולם בכך שהבאתם ילדים לעולם?(

*ציפית לישועה (האם ייחלתם לגאולה ולתקון העולם)?

כך אנו יודעים לא רק ששעה אחת של עונג בעולם הבא עדיפה יותר מכל הזמן שיש לנו בעולם זה, אלא שגם נאמר לנו מה נדרש מאיתנו כדי לזכות בעונג הזה. איזו מתנה מופלאה ונדיבה מוענקת לנו – אנו מקבלים מראש את השאלות לבחינת הגמר. בנוסף, אלה הן טיפים ועצות טובות לחיים של משמעות, שיישאו חן הן בעיניי בית הדין של מעלה והן בעיניי חברינו בני האדם.

אם כך למה על פי היהדות מתאבלים על הנפטר? מדוע לבכות אם אנחנו מאמינים שאנו הולכים למקום טוב יותר?

אחד מחכמי התלמוד, רבי יהודה, הסביר זאת לתלמידיו על ערש דווי. "אם תרצו לדעת למה אני בוכה, זה רק בגלל התורה והמעשים הטובים שלא אוכל יותר לעשות". המוות שולל מאיתנו את היכולת להמשיך לשרת את אלוקים ולבצע מעשים טובים. החיים מעניקים לנו הזדמנויות לצמיחה אישית; המוות שם קץ ליכולתנו לממש את הפוטנציאל שלנו במלואו.

ישנו סיפור חסידי שמתאר כביכול "מידע פנימי" ביחס למה שמתרחש בבית הדין של מעלה לאחר המוות, וממחיש נקודה זו בבירור:

איש עשיר מאוד אך קמצן נפטר ועמד בתור כדי לקבל את גזר הדין הסופי שלו. בעודו מתבונן בתהליך שנעשה עם קודמיו בתור, חששותיו פחתו. הוא שם לב שמעשי צדקה הם בעלי השפעה עצומה על גזר הדין של מעלה ומתנות שהוענקו במהלך חייו של אדם משקלן גדול הרבה יותר מחטאים רבים. לכן, כשהגיע תורו לעמוד בפני אבינו שבשמיים הוא אמר, "נכון שאולי לא עשיתי כל מה שיכולתי בזמן שהייתי בחיים, אבל הרשה לי להוציא את פנקס הצ'קים שלי ולכתוב לך צ'קים מכובדים מאוד עבור כל מוסד ראוי שתמליץ עליו".

לכך השיב השופט: "כאן לא מקבלים צ'קים, רק קבלות".

כאן מגיע החלק החשוב עבור קרובי הנפטר – להם יש אפשרות לשלוח עבורו צ'קים לעולם הבא… על ידי מעשים מסויימים שייזקפו לזכותו.

קדיש יתום – קדיש הוא תפילת שבח לבורא עולם אשר תוכנה של התפילה היא ששמו של הקב"ה יתגדל ויתקדש בפי כל באי עולם, וכולם יכירו במלכותו, ובנוסף מתפללים שיבוא המשיח בקרוב.

מסופר על רבי עקיבא שדאג למצוא בנו של מת ולימד אותו לומר קדיש כדי להועיל לנשמת אביו הנפטר. מכאן למד הבית יוסף על החשיבות הגדולה בהקפדה על תפילה זו כל השנה, עניין העלאת הנשמה לגן עדן הובא בשם האר"י ז"ל.

בנוסף, כל מעשה טוב ומצווה של בני הנפטר – מועילים לו. וכן הקדשת צדקה או מעשים טובים לזכות הנפטר (גם על ידי אנשים שאינם קרובי משפחתו).

(מבוסס על תשובתו של הרב בלך)