לרוץ לרוץ!-3

את רצה מ..? או רצה ל..?

תחשבי על זה רגע.

ותנסי לכתוב משהו שמבטא את זה.

שיר, סיפור או.. אגדה;)

צפתית שנגמרו לה כל המדבקות
רצההה
רצההה
רצההה
מהררר
לכיתהההה
עוד דקהה
שמונההה
והמורה
תיקח
מדבקההה
הצילוווווו

באסהה
עד שרצתי
שיעור תניא
חבל שרצתי
יכלתי להמשיך לישוןן

יאללה
את רצה למטרה
לא יודעת אם זה טוב או רע
מחפשת הצלחה
אבל נפלת מהמדרכה
קפצת לכביש, הוא מסוכן
ואין מי שיעזור לי כאן
תקועה בבלאגן
בעולם שהוא קטן

מרגריטה
לפעמים אני רצה
רודפת
את עצמי
לא רוצה לעזוב
להתנתק
מעצמי.
אבל
ממשיכה לרוץ
במרדף החיים.
ממשיכה להשתנות,
לשנות
את עצמי
ואת תכונותיי.
ותמיד תמיד
ממשיכה לרוץ
רחוק אי שם.

הרוצה בטוב
ישבתי על הספסל שהיה לבן בפארק שכבר נראה מוזנח מאז שנולדתי. חיכיתי שמשהו יקרה, אבל הייתי צריכה לחכות הרבה זמן.
אני תקועה פה על הספסל הזה כבר עשר דקות ואני גם תקועה בלי קשר. אם הייתי רצה זה היה טוב אבל אני כאן, בין ישיבה, לעמידה, להליכה איטית. מרשה לעצמי לקחת את החיים באיזי.
לא עושה מה שלא נח לי, לא מכניסה את הראש לתוך הבוץ רק בוהה באוויר ונהנית מהרוח. אדישה למצב של עצמי כאילו לא איכפת לי מזה שאני קצת יורדת רוחנית, כאילו לא אכפת לי מזה שהתפילה שלי יבשה אבל העיקר שהתפללתי. הכל רק כאילו.
קשה לי, קשה לי להתגבר על היצר אז אני מיצרת אטימות ואדישות.
אני רוצה לרוץ רחוק רחוק ולהשתחרר מכבלי העבר הלחים ופשוט לרוץ קדימה. אבל משהו חוסם אותי.

"מתנצלת." שמעתי אותה אומרת לי בכנות וראיתי איך שהיא מנגבת את מיצחה מזיעה בלתי ניראת. היא לא היתה נינוחה, חשתי את זה מיד ואני לא האשמתי אותה, עם טיפוס במצב שלי אי אפשר להיות נינוחים.
אני הזעפתי פנים בתגובה. התנהגתי כמו תינוקת ממש אבל מה לעשות שאני מתבצרת בתוך עצמי גם בלי כוונה? היא באמת לא אשמה שזה שאני ככה והיא רק רוצה לעזור, האם היא תצליח?
היא התעלמה מהפרצוף שלי, התיישבה לידי על הספסל והניחה יד על כתפי.
"אז מה שלומך רבקי?" הרכות של קולה המיסה אותי כמו תמיד אבל מגע ידה החם הרתיע אותי והתנערתי ממנו, נותנת לידה ליפול על ספסל העץ המיושן.
"אני בסדר" פלטתי במירמור בולט והפנתי את גבי אליה. למה בקשתי ממנה שניפגש?
"רבקי, את לא, ורואים את זה" היא פגעה במטרה ישירות ואני התכווצתי, היא לא תיתן לי להשאר בקונכיה שלי.
היא נאנחה, "רבקי, את לא יכולה להשאר ככה, את צריכה לשחרר" היא קבעה בביטחון שהצליח אפילו לייצב קצת אותי.
"נח לי" לחשתי וחשקתי שיניים. אמרתי את זה, זהו.
היא ציחקקה בשעשוע. "זה לא נראה ככה" היא טענה טענה הגיונית, בטוח יותר הגיונית מההתנהגות שלי.
הסתובבתי אליה "רחלי, זה מה שאני מרגישה" או בעצם מה שאני לא מרגישה, שכחתי שהלב שלי אטום…
ראיתי את גלגלי מוחה עובדים במרץ, מנסים למצוא תשובה בשבילי ואני ריחמתי עליה על הרגע בו היא נהיתה המשפיעה שלי.
"רבקי," היא פתחה "אני מכירה אותך לא מהיום ואני יודעת שאת תמיד לא וויתרת לעצמך על שום דבר" אני הינהנתי, מה שנכון נכון עד לפני כמה זמן…
"רצת מפה לשם ומשם לפה" היא המשיכה מדגימה עם ידיה את הדברים "ואז התחלת לרוץ מ, לרוץ מעצמך, לרוץ מהתמודדות מול היצר, לרוץ מכל מה שלא נח לך ועכשיו," היא לקחה נשימה עמוקה, "ועכשיו הפסקת. את נותנת להכל לדרוס אותך ולרוץ עלייך" ראתי שקשה לה והערכתי אותה מאוד. אני סתם כפויית טובה. היא השקיעה מעצמה, השאירה את הילדים עם בעלה ובאה לפה, ומה אני נותנת לה בתמורה? פרצוף חמוץ.
פתחתי את פי לומר משהו אבל התחרטתי. הגעתי למסקנה שעדיף שאשתוק.
"רבקי, אם את רוצה להפסיק להידרס את צריכה להתחיל לעשות משהו" היא אמרה ברצינות כזו שלא ראיתי מעולם. "את צריכה להתחיל ללכת רבקי, להמשיך את הריצה למקומות טובים" קולה נהיה רך לפתע וליטף לי את הלב. היישרתי את מבטי אליה, לא האמנתי לה. היא רצתה שאתחיל במרוץ המטורף הזה שוב? המרוץ אחרי עצמי?
היא התבוננה בעיניים רכות ואני השפלתי את שלי.
"תעשי את זה בקצב שלך רבקי, רק אל תעמדי ותתני להכל לרמוס אותך" תחנון היה בקולה והרגשתי איך מתחיל חור באטימה ההרמתית שהטלתי עליו.
"אני אנסה" מצאתי את עצמי אומרת בלחש, מבטיחה לה הבטחות שוא או אולי לא, לא יודעת.
ללכת נשמע לי טוב אבל האם באמת אצליח? אם לא אנסה לא אדע אז החלטתי. אני אנסה.

אני או לא אני
רצה
בורחת
מהעבר הרע
והכואב
שפעם
הייתי בו.
עמוק בפנים.
ולא שמתי לב
כמה
שהמתוק המדומה הזה
הוא רע שקרני
וסוחף.
לוקח את השכל
ואת ההיגיון
ומשאיר אותך
שם
רק עם
הרגש
והריגוש.
אז
שמחה שברחתי
משם
מהרע הזה
שתפס אותי בחכתו
כמו דג.
ומבטיחה
שלעולם
לא אחזור לשם
גם לא בחלום.