לפעמים גם אני בדאון

נשמע מוזר, נכון?
אופסיק. את עוצרת למראה הכותרת המפתיעה, נכנסת לפוסט המסקרן ונדהמת לראות שהכותבת היא לא אחרת מאשר מי שזה לא יהיה, בת השלוש עשרה השמחה והשובבה.
אז היום אני כאן עם רשימה מיוחדת שלי-רשימת "והחי ייתן אל ליבו", או במילים אחרות רשימה של אנשים שאינם עוד.

הם לא זכו לכבוד והכרה, אחרי מיטתם לא הלכו רבים. קרוב משפחתם לא אמר עליהם קדיש, ויש כאלו שאם רק היו מכירים אותם היו מוקיעים אותם מיד.

בוריס, גלינה, צילה ועוד הרבה שאני כבר לא זוכרת. בקושי היה שם מניין, כשכל אחד מהם נפטר.
אוף, אוף, אוף, אוף ואוף. אני מתגעגעת אליהם כמו שאני לא מתגעגעת לסבתא שבקושי הספקתי לראות, ולסבא שבכלל לא הכרתי.

הקרקרים בהתוועדות בסוכות מזכירים לי את בוריס, הספר עם הכריכה הכחולה את גלינה, הדיבורים על חס"ד ודירות של זקנים את צילה. הפאות הצבעוניות בפורים גורמות לי לבכות, כי הפעם יש רק אדם אחד שחובש אותן. כשבחנוכה בהדלקת השמש מכובד לראשונה מישהו אחר אני שוב נזכרת שאין לנו ראש קהילה. אין בוריס, אין, תפנימי! תשכחי אותו כבר! ולמה השמלות שגלינה רצתה לתת לאמא שלך בפעם האחרונה שביקרתן אותה לא יוצאות לך מהראש גם אחרי שעברה שנה?! ולמה, למה אחרי משהו כמו 3 שנים את עדיין זוכרת את צילה?! באמת, תפסיקי כבר עם זה!

אבל אני החלטתי להשתיק את הקול הפנימי הזה ולעשות בשבילם משהו אחר.
בינתיים יש שלושה שמות ברשימה שבכל פעם שקשה לי אני מסתכלת עליה ונזכרת באנשים הטובים ההם שמחכות שאמסור את הרצון שלי לעילוי נשמתם.
והחי ייתן אל ליבו,
תצטרפו אליי ובכל פעם שקשה לכם-תזכרו שיש הרבה נשמות שמחכות, נשמות של תינוקות שנשבו ולא זכו להרבה זכויות משל עצמם והוויתורים הקטנים שלנו הם אלו שיכניסו את הנשמות העלובות ההן לגן עדן.
בשבילם, בשבילנו.