לפעמים אני רוצה שיעזבו אותי בשקט

כולנו מרגישים צורך להתפרק לפעמים. להשליך מעלינו אחריות, לשכוח מכל המחויבויות. להתכרבל בשמיכה עם כוס שוקו חם ולשכוח מכל העולם, להתמקד רק בעצמי.
כולנו גם מכירים את הרצון לברוח. לברוח מהמשימות, המטלות, המבחנים, השיעורים. לברוח מהשגרה שמאיימת לכלוא ולחנוק אותך.
הרצון לוותר, הרצון להיכנע, להרים דגל לבן ולשכוח שבכלל הייתה פה מלחמה.

הכל הגיוני, הכל טבעי, לרוב האנשים הכל גם לגיטימי.
רק לי, לך, לנו, נשללו הזכויות הללו.
לא מרשים לנו להשליך אחריות, אין אישור להתמקד בעצמי. אסור לברוח מהמערכה, נלחמים עד הסוף.
החיבור עם הרבי מעניק שלל יתרונות, תובנות, כלים להתמודדות.
אך יחד עם זאת, האחריות המועמסת עלינו היא כבדה.
לבנות שלו, לאלו שמחוברות אליו באמת, הרבי לא עושה פשרות.
אין הפסקות, אין ימי חופשה, ואין שום חל"ת.
מתיש? אולי.
מעצבן? כנראה.
משתלם? לי, לך, לעולם כולו?
אמרו לי שכן, רק לפעמים, לעיתים נדירות ממש – אני יודעת שזה נכון.