לפני החגים/5

באוירה של סוכות

מכירות את המושג "אחרי החגים"?
אני מניחה שכן.
דיאטה אחרי החגים זה משהו אחד. אבל מה עם הביטוי "לפני החגים"? לא חושבת שאתן מכירות.
טוב, נו כי המצאתי אותו עכשיו.
אולי ספירת קלוריות ואימון גופני אפשר לדחות לאחרי החגים, אבל קצת תוכן לנשמה על משמעות החג? אי אפשר לדחות. וכל המרבה הרי זה משובח.
לכן אני מבקשת (ואפילו דורשת) שכל מי שיש לה איזה ווארט או שיחה שהיא למדה, לא תשמור את זה לעצמה, אלא תרד למטה ותכתוב בתגובות ותעשיר את החסידישקייט שלנו קצת! ?
בואו נתחיל!

תעצמו עיניים ותדמיינו שאתן מחפשות בגד שבת.
מסתובבות בין חנויות, מודדות, משוות מחירים, ובסוף מוצאות על קולב את ה-שמלה ה-מושלמת!!
שמלה כזאת שנראית עליך מהמם, יושבת טוב, דוגמה שרצית הרבה זמן, גזרה שמחמיאה והכל במחיר שפוי.
את קונה אותה בשמחה ובטוב לבב ובהזדמנות הראשונה את לובשת אותה בשיא השטורעם.
את הולכת ברחוב ו.. פתאום את רואה עוד מישהי עם השמלה הזאת…
ממשיכה עוד כמה רחובות ורואה עד אישה לבושה בכזאת שמלה!
הולכת עוד ועוד ופוגשת את חברה שלך לובשת.. את אותה שמלה.
מה את מרגישה? לא תחושות חיוביות שמחממות את הלב מסתמא.
עכשיו דמיינו את אותה סיטואציה שאת הולכת ברחוב, אבל במקום שמלה זהה, את רואה מישהי עם אותם הפנים כמו שלך.
כן כן, אותן הגבות, השיער, גוון עור, שיניים.
בואו נחסוך בתיאורים לגבי ההרגשה.
כבר אמרו חכמינו: "כשם שפרצופיהם אינם שווים, כך דעותיהם אינן שוות".
כמו שאנחנו שמחות על כך שאנחנו לא קמות בבוקר ורואות שהפנים שלי, של השכנה ושל המורה נראות בדיוק אותו דבר, ככה בדיוק אנחנו צריכות לשמוח שלא כולם חושבים כמוני.
נשמע בהתחלה מוזר ואפילו לא נכון. איך לשמוח כשיש חילוקי דעות?

בראש השנה ויום כיפור, הקדושה וההרגשה העילאית הביאו אותנו למצב של אחדות מתוך רוממות. על ראש השנה נאמר "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם.. מחוטב עציך עד שואב מימיך" כולם ביחד מתעלים לקראת יום הדין.
ביום כיפור לפני כל נדרי הש"ץ מסלסל בקול רם ש"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" וכולם יחד פותחים בתפילה.
אחדות כזאת שבאה מהתרוממות היא דבר נפלא. כולם טפח אחד מעל הקרקע. כשארון הקודש פתוח והחזן נמצא בין שני ספרי תורה, לאף אדם לא אכפת מהמזגן של השכן שמטפטף הישר למרפסת שלו.
כששרים כולם יחד אבינו מלכינו ומאזינים לקול תקיעת השופר, שום אישה לא חושבת על גיסתה המעצבנת שנותנת לה כל הזמן עצות איך לחנך את הילדים.
כולם באטמוספרה אחרת.
לעומת זאת בסוכות,
החג הזה עם הסכך בחוץ שמביא ג׳וקים קטנים,
החג הזה שאוכלים עם שולחן מתקפל רעוע,
החג הזה שכל המשפחה יושבת בו, מגדול ועד קטן,
החג הזה שלא צמים בו, לא לובשים קיטל ולא תוקעים בשופר.
בחג הזה מנענעים את ארבעת המינים.
אני לא גננת ואתן לא ילדות בגן, ואני בטוחה שאתן יודעות שארבעת המינים מכוונים כנגד קשת מגוונת באוכלוסיה שלנו.
ומה עושים איתם?
לוקחים אתרוג, לולב, הדס וערבה ומנענעים ביחד.
הצדיק מתאחד עם היהודי הפשוט, היהודי שנשבה והם מאוחדים.
אין טשטוש וטיוח של הבדלים בגישות. לא עושים פוטושופ לסגנונות השונים. מציגים אותם כמו שהם, עם הבדלים וחוסר דמיון.
זאת הדרגה הנעלית ביותר של האחדות. כאשר היא לא תלויה באחידות.
להיות כולם בעלי אותו רקע, אורח חיים ודעות ולהישאר מאוחדים, זה מקסים, אבל לא חכמה גדולה.
אבל כשכל אחד חושב, עושה ונראה שונה, אבל עדיין כולם יחד באחדות- זאת בגרות. זאת חכמה ועבודה אמיתית.
איך?
בסיום תפילת עמידה אנחנו אומרות "עושה שלום במרומיו". לא הגעתי למרומי השמים, אבל נאמר שמיכאל הוא שר המים וגבריאל הוא שר האש והקב"ה משכין שלום ביניהם.
"הוא יעשה שלום עלינו" גם אנחנו רוצים להיות בשלום כשיש הפכים מוחלטים.
ואיך עושים זאת? לפני שאנחנו ממלמלות את המילים הנ"ל, אנחנו פוסעות 3 צעדים אחורה. נותנות לאגו לברוח, פותחות את הראש, נותנות להכלה להציף אותנו.
כשחושבים למען המערכת כולה ולא למען האינטרס האישי, יהיה שלום גם במצב של ניגוד גמור.
איך אפשר לדבר על אחדות ושלום בלי להזכיר את ה-עניין של שמחת תורה?
התורה, שהיא חכמתו האין סופית של הקב"ה, התלבשה בתוך ספר התורה, הקדוש שעד עצם היום הזה אנשים ממשיכים להוציא רעיונות מהתורה, לא מפסיקים ללמוד ממנה ולקבל ממנה בכל רבדי החיים.
לכאורה סיום קריאת ספר התורה הייתה צריכה להיות מלווה בדרשה תורנית מפולפלת שמראה על חכמתו האדירה של הקב"ה.
אבל לא.
סוגרים את ספר התורה, שמים עליו כתר מפואר ומתחילים לרקוד איתו כשהוא סגור. שמים את החכמה בצד, ונותנים מקום ביטוי לקדושה.
גם בקדושה, בדומה לאחדות, אין צורך בשכל חריף ושנון. צריך ביטול. פחות אגו, שלוש צעדים אחורה, ולפתוח את הלב.
וכשיש שלום בינינו לבין הקב"ה, בינינו לבין הסביבה, והשמחה תהיה לנו על הפנים:
למה שתהיה לקב"ה סיבה להשאיר אותנו בגלות?!