לעמוד

זו כל העבודה
תינוקת קטנה
עם גמישות יתר.
היא כבר בת שנה
ומדדה הרבה אחרי בני גילה.
לא עומדת, לא זוחלת
רק גוררת את עצמה,
וגם זה מדי פעם, כשצריך.
אז היא צריכה לעמוד, וכמה שיותר.
עם תמיכה כמובן.
ומעמידים אותה
בכח
בעל כרחה
וזה קשה לה
וכואב
והיא בוכה
וצורחת
וכאילו מתחננת לאמא שלה שתעשה לזה סוף,
שתפסיק את הסבל,
שפשוט תרים אותה ודי.

אבל אמא לא נותנת.
ממשיכה לתת לה לעמוד עוד קצת, ועוד.
מתעקשת.
ולבת שלה כל כך כואב וקשה
אבל אמא לא מוותרת.
למרות הקושי, למרות הכאב.
כי אמא רואה רחוק.
לאמא חשוב שהיא תתחיל לעמוד, וללכת.
ולא תישאר באותו מצב כל הזמן.
ולמרות שזה נוח
וקל
ואפילו כיף –
זה לא מה שנכון.
זה לא מה שטוב.
ועושים את זה.

וכשהתינוקת הזו תגדל
ואמא שלה תספר לה בחיוך על התקופה, והקושי,
הן תצחקנה יחד.
ובלב היא תשמח שאמא שלה לא ויתרה.
את הקושי היא כבר תשכח,
הכאב יחלוף והיא לא תזכור,
אבל הרווח ישאר. לנצח.

אבא נותן לי קשיים.
ניסיונות אינספור ואתגרים.
וזה קשה. קשה כל כך. קשה מדי.
אני צריכה לעמוד בהם בגבורה
אבל לא מצליחה.
קשה לי וכואב.
ואני בוכה לאבא שירים אותי. שאני לא מצליחה.
אבל אבא מתעקש.
ושם אותי שוב ושוב מול הניסיון.
הוא לא לוקח לי את הרצון לעבור על זה שוב.
לא לוקח לי את האופציה.
משאיר אותי מול זה באופן תמידי.

כי אבא רואה רחוק.
הוא רואה את התוצאה.
רואה שלמרות הכאב עכשיו, וכל הקושי –
יום אחד אני אצליח.
ואז עוד יום, ועוד אחד.
ואהפוך לחזקה יותר. טובה יותר.
טהורה יותר.
ויום אחד, בעזרת השם,
אני אצליח לעמוד לבד,
אולי אפילו עדיין קצת מתנדנדת,
ארים עיניים דומעות כלפי מעלה,
ואגיד לו תודה.
תודה על הקושי. תודה על הניסיון.
תודה על הגובה שקיבלתי.
נס להתנוסס.
הכאב לא ישאר כל כך חזק.
הקושי יפחת.
והרווח ישאר. לנצח.
תודה אבא,
על הכל.
על החיים
ועל היכולת להתעלות