'לעזוב' ולהשאר מחוברת

770 הטעם לחיי!
תחילת חודש אב,
נכנסת למחשב, מחפשת, בודקת, וסוגרת!
סוגרת כרטיס טיסה לרבי – תשרי הקהל פ"ג עם המלך!
מתכוננת, לומדת, משתתפת בהתוועדויות, ומשתדלת לעשות הכל להגיע הכי מוכנה שיש.

עבר חודש, חודשיים, זה ממש מתקרב והאווירה רק הולכת ומתעצמת..
והנה הגיע הרגע, השעה 19:15 ואני על המטוס.
עדיין לא מעכלת שזה באמת קורה, אבל זה קורהה. אני בדרך למלך!
משתדלת גם בטיסה לנצל את הזמן ולהתכונן לרגע הגדול הזה..
נחתנו בשלום ב"ה, יוצאים מהשדה, ונוסעים לבית רבינוו.. הדרך מרגישה ארוכה ולא נגמרת..
אבל פתאום, בלי ממש הכנה מוקדמת זה קורה. סעוון סעוונתי משמאלנו! דממה ברכב. אף אחת לא מוציאה מילה. כל אחת שקועה בהלם שלה. ברגע הגדול הזה, שהנה היא הגיעה.
אני מסתכלת, כולי רועדת, ואומרת בלב "אני הגעתי!"
הרכב חונה, אנחנו יורדות עם המזוודות כמעט בלי נשימה ורצות ל770.
עוברות את הכביש, נכנסות ל"בית מקדש מעט", אני מתקדמת לשורה ראשונה, מסתכלת על הכיסא של הרבי, עם דמעות בעיניים מברכת 'שהחיינו'. אני הגעתיי! אני כאןן!
עומדת כמה דקות ופשוט מדברת עם הרבי, מעכלת את זה שהגעתי.
פותחת סידור, מתפללת ערבית, קריאת שמע (בכל זאת 3 בלילה) ומתקדמת לכיוון הדירה.
מגיעה לדירה, מצליחה לישון כמה שעות ומתעוררת לשחרית עם הרבי.
ככה מתחילים להם שבועיים וחצי של גאולתיים! אלוקות בגילויי!
שבועיים של קימה מוקדם, עם הכנה לתפילה ותפילה עם הרבי. עם לימוד שיחות, מאמרים, התוועדויות ושיעורים.. הצפה של קדושהה!
שבועיים שהרגשתי כל שניה איך הרבי מתגלה! פשוט חיים גאולהה בפשטות!
הכל כל כך אלוקי, כל אחת משתדלת לנצל את הזמן הכי טוב שהיא יכולה, אני רואה בנות שקמות, שולפות איזה ליקוטי שיחות / דבר מלכות ופשוט יושבות ללמוד, העיקר לנצל כל רגע!

אבל. בלי לשים לב הזמן פשוט עבר, וגם זה הגיע, הרגע הזה שצריך כביכול 'לעזוב'.
יום שלישי, השעה 20:00, אני יושבת ב770 ולומדת, השעות עוברות בקצב הזויי, ובלי לשים לב הבוקר כבר הגיע, אני עוד ב770 יחד עם עוד בנות שהצטרפו ב4 לפנות בוקר למרתון לימוד מדהיםם! והשעה 6:30 מגיעה, רק פה אני מתחילה להתעורר על עצמי ברצינות ומבינה, שלפי התוכנית הגלותית עוד חצי שעה יש לי הסעה לשדה תעופה. רק אחרי שכבר כמה בנות ניגשות אלי ואומרות לי 'נסיעה טובה' אני קולטת עד כמה זה קרוב.
הזמן ממשיך לעבור בלי להתחשב בי, וזהו, עוד 10 דקות ההסעה מגיעה..
אני מסתכלת למטה ורואה שהכניסה ל770 בלי כמעט אנשים, השעה מוקדמת אז אין יותר מידי אנשים.. אני יורדת למשולשים (הכניסה ל770) מחזיקה בידית לדקה אחת שהרגישה לי הרבה.
אני עולה חזרה למעלה ורואה את ההסעה מחכה, לוקחת את זה המזוודות ומתקדמת לכיוון הרכב..
עוד לא מאמינה בכלל שזה קורה.
אני עולה על הרכב ואנחנו נוסעים, ונוסעים. יורדים בשדה, עומדים בתור ועולים למטוס.
מתיישבים, ומתחילה ההמראה. המטוס מתייצב, וזהו, שקט.
עכשיו כל המחשבות והרגשות עולים.. אני לא מאמינה שאני נמצאת במטוס, לא מאמינה שזה קורה, שאני יוצאת מ770 בלי הרבי – על עננים לבית המקדש! הייתי כל כך בטוחה שזה מה שיקרהה.
תוך כדי מחשבות אני נרדמת.
אחרי כמה שעות מתעוררת, והטיסה עוברת עם עוד הרבה מחשבות, ונוחתים.
נוסעת הבייתה, 7:00 בבוקר, כולם מתארגנים לבית ספר ומקבלים את פני, אומרת לכולם שלום, מחלקת קצת הפתעות והולכת לישון. יש לי הרבהה שעות שינה להשלים 😉
נרדמת ומתעוררת ב2 בלילה. זהו, נדפק הלילה, אני לא נרדמת יותר..
אז יש לי זמן למחשבות.
הצטערתי מאוד שעזבתי את 770 ונזכרתי במשפט שממש לפני שטסתי שמעתי אותו. "צריך להכניס את החיים שלנו ל770, כדי שנוכל להכניס את 770 לחיים שלנו"
מה שאני הבנתי מהמשפט הזה זה שבעצם הגענו ל770, הכנסנו איתנו את החיים שלנו, הרגלים שלנו וכו'.. ועכשיו הגיע הזמן "להכניס את 770 לחיים שלנו" – לקחת את כל הקדושה, האווירה המטורפת, האורות, כל מה שתפס אותנו וחיזק אותנו שם ולהכניס את זה לחיים שלנו – לפזר אותם פה בארץ ע"י מעשים.
כל מה שלמדנו וצברנו ב770, להתחיל לממש את זה גם פה, בשליחות שלנו בעולם – להוריד את זה לכלים..
ובאותו יום יצא לי לקרוא חלק מיחידות כללית של סוף תשרי (כ"ה תשרי, תשמ"ז)
שהרבי מדבר ומפרט כמה טוב היה להיות ביחד, במקום מיוחד, זמן מיוחד וכו'.. ועכשיו כל אחד יוצא למקומו, נפרדים, וזה קשה.
אז למה הקב"ה יצר מציאות של פרידה? יש תשובה אחת – כי יש מטרה, דירה.
הקב"ה רוצה שנצא לעולם, נספר לכולם, נעבוד אותו שם…
אז נכון שלי יש רצון פנימי חזק להשאר ולהתחבר, לקחת עוד מהעוצמה הזאת.
אבל עכשיו יש לנו בחירה, אם לשקוע בעצבות על זה ששחזרנו, או לצאת בשמחה ולהבין שזה רצון ה', שאנחנו זוכות שיש לנו שליחות למלא כאן – להביא את הגאולה נאוו!
ולעשות כאן 770!