לעולם לא נגיע, לא ניגע

היתה לי פעם חברה. היא עדיין קיימת, כבר לא חברה.

והיא היתה תעתוע.

מתישהו אחרי שמסכותיה הוסרו והתקלפו מעליה, חושפות את האמת שבערה תחתן ואיימה לכלות.
הבנתי, שכולנו תעתוע.

——–

כל אדם הוא עולם.

בכל נזר בריאה שוכנת תמצית יקום מפעימה, יקרה מכל.

אש דולקת בכל עולם. בוערת ברגש וחום, מתלקחת באהבה עזה כמוות, ותשוקה בוערת אל חיים והויה.
מים מפכים בעומקנו. לעיתים עולים על גדותם, מציפים אדמה ונפש. מגלים מציאות שוצפת בתהומות.
אדמה מעניקה לנו בעצם הוויתה את ההכלה לכל מה שאנחנו, את הבסיס והיסוד לנפשינו. את הקיום בעצם הקרקע שהיא.
אויר מאפשר לטבעים בתוכנו להתפתח. לנשום גדילה, כאב. להרגיש את החיים שסובבים אותנו באינסוף של קסם ואלוקות. מעניק לנו חיים, רוח שמובילה. מתווה דרך וערכים.

כולנו עולמות.

יופי אינסופי, של מציאות אלוקית.

———–

לפעמים עולמות מתכסים.
עוטים חומות. לובשים הסתרה וכיסוי.

אולי את רואה אותן, את החומות.
אולי חובטת בך עלווה שטיפסה גבוה מדי, הציצה מעבר לחומה, שרקה מעלעליה שקר.
מגלה שחיים פועמים בצידן השני של חומות. חושפת רק חצי טפח מעולם.

אולי ראית קיר. לא היית עדה לקסם שנשפך בפנים, זורם על יקום.
לא ראית נקודת טוהר ששום דבר בעולם לא יוכל לו, קורן בעומק לב.

אולי גם אותך כיסו חומות וקליפות.
אולי גם את היית, אולי עודך, תעתוע.
ומי שנפגש בכיסוייך לא היה עד לרגש שפועם עמוק בתוכך. לתשוקה הבוערת בנשמתך, כוספת לאלוקייך.

——–

כולנו עולמות. ולעולם לא ידמה עולם לחברו.

באחד מפכפך מעיין צלול, ובועות קטנות מבעבעות בפיתוליו על גבי המסלול שהוא מתווה בדרכו לשטוף עולם, ללחח אדמה ורגבים. בשני יש ים. סערות פוגשות בו לעיתים. עומק מתקיים בתוכו, ותהומות.
יש שמש. ויש כבשן.

ולעולם, לעולם לא ניגע בעומק ותהומות חבויים.
לעולם לא נהיה מסוגלים להתבונן בשני מבחוץ ולחשוף עמקים וגאיות.
בעולם פה למטה תמיד יתגלה לעינינו חלק. חצי, וטפח.

תמיד נראה מסכות. של חומר וגשמיות.

תמיד נראה תעתוע.

———
לפעמים עולמות מתכסים בחומות של תעתוע.

רק תעתוע.

תמיד.