למרות הג'ינסים

ב"ה
זה לא נכון, לא אמיתי.
אבל היא הייתה שם, עם כל החבר'ה
עם הבגדים הלא דתיים
והשיער השחור, החלק, כבר לא אסוף כמו פעם.
והעיניים הירוקות בוערות באש, זרה.
והיא, הילדה שהלכה נגד כולם.
דווקא היא?
היא מרגישה יד מוכרת על הכתף "אגם"
"מה אמונה? מה את רוצה? אני כבר בחרתי, לא רוצה ליפול שוב." גם לא רוצה לבכות מולך.
"בבקשה, אגם מספיק קשה לי" משהו מנצנץ לה בעין. "מי כמוך יודעת מה אני עוברת" מי כמוך לא יכולה לדעת.
אמונה משפילה מבט, לא יכולה לפגוש בכחול הבוער הזה עכשיו.
"זה החברות והכל—"
אגם מבינה מיד, אבל לא מצליחה לרחם. "ומי יותר חשוב הן או אלוקים?" העיניים הכחולות שלה בורקות, פגועות. ורק היא שומעת את עצמה שהיא לוחשת "הן או אני?"
אבל אמונה מוציאה במין התרסה את האייפון שלה, עם המגן של האבוקדוים ומרכיבה את אוזניות התואמות שאגם קנתה לה ליום הולדת 13

אז, לפני נצח. לפני שאמונה גילתה את האמת, לפני שהיא מצאה את התכלית, לפני שהיא שיתפה גם את החברה הטובה שלה.
וההבדל הזה, בן המתנה בגיל 13 לזאת של גיל 14 החת"ת המהמם מעור שהשם 'אמונה' חרוט עליו בזהב ולאיך שאמונה נראית עכשיו. גורם לאגם לנשוך שפתיים, להסתובב לאחור, וללחוש בכאב." סליחה אמונה, אבל אני לא מסוגל לראות אותך ככה, לא עכשיו, מצטערת. ניפגש מחר.."

"אגם בבקשה תקשיבי לי רגע" היא מוציאה את האוזניות, נראית כל כך היא פתאום.
אגם מסתובבת, מקשיבה סוף סוף.
"אבא שלי, הוא חולה במחלה." היא מרימה את המבט "הרופא אמר שהיא התחילה בערך לפני חצי שנה"
"בערך מתי שעברנו לפנימייה החב"דית" אגם ממלמלת, המומה מידי בשביל משפט חכם יותר.
"בדיוק, וזה… זה שבר אותי, זה הרגיש לי כאילו זה סימן" היא לא מסתכלת מה אגם חושבת עליה "חזרתי הביתה בוכה והייתי חייבת אותך" היא מתחמקת מקשר עין "אבל את לא היית בבית אז סופית נשברתי" היא בוכה "עליתי לאורלי וכל החבר'ה היו שם… היא הביאה לי את הבגדים" היא מסתכלת על הג'ינס שעליה, היא מנסה לנגב את הדמעות, לא מצליחה. "מה רצית שאני אעשה?"

ואגם, תוך כדי בכי, מושכת את אמונה לחיבוק ארוך, לא מתחשב בכלום.
"איך אמרת לי פעם? יש רבי בישראל והוא אוהב אותך" היא נשנקת, מחדירה את הכחול שלה בירוק של אמונה.
"והוא לעולם לא יפסיק, לא משנה מה"
והמחלה, החבר'ה, והקושי לא מורגשים פתאום.
כי יש רבי בישראל והוא אוהב אותי
-ואני אותו.