למה זה תמיד קורה לי?

את מכירה את חוק מרפי? הזה שטוען שכל מה שיכול להשתבש- ישתבש?
נגיד, כשאת צריכה להגיע למקום מסויים, ואת ממש ממהרת אבל בדיוק עכשיו הרמזור יתחלף לאדום? (וזה בכלל לא משנה אם את נוסעת או הולכת רגל…)
התחושה הזו שלא משנה מה, תמיד הוא יהיה נגדך…

אבל תכלס, כמה רמזורים מתוך אלו שעברת היו ירוקים? חשבת על זה פעם?

יצא לי לחשוב קצת על העניין, לשאול את עצמי למה מתוך כל הרמזורים שעברתי בדרך שמתי לב דווקא לרמזור האדום.
ועד כדי כך שאמרתי לעצמי 'תמיד כשאני רוצה לעבור הוא יהיה דווקא אדום'.

כי למעשה, רוב הרמזורים בדרך היו ירוקים.
רק מה? כשהם היו ירוקים אני פשוט עברתי, לא חשבתי לרגע להתעכב ולחשוב עליהם.

רמזור אדום גורם (לי לפחות) לעצור, ואני, שרוצה להמשיך בדרכי מספיקה להתעצבן בזמן הזה ולהתמלא מחשבות ממורמרות.
חוק מרפי תופס אותי לא רק בדרכים, אלא גם בחיים עצמם, בכל דבר שאני מתעצבנת ש'תמיד קורה לי'.

ותכלס, האם התמיד הזה הוא באמת- תמיד?
כי כשהכל טוב לי בחיים אני ממשיכה הלאה, זה מובן ושגרתי, חלק מהמסלול. אבל כשמשהו משתבש אני נאלצת לעצור, לחפש פתרונות, להשקיע מאמץ. קשה לי, אז אני מתמרמרת.
אבל זה לא קורה תמיד.

וכשאני נמצאת שם, ממתינה לרמזור האדום שיתחלף, וחושבת על כל הרמזורים הירוקים שעברתי עד הלום זה מעודד אותי.
וזה כמובן המשל כי הרי לא באמת חשבתי על כל העניין הזה תקועה באי תנועה ומחכה לרמזור שיתחלף, זה רק דימוי מוצלח שעלה במוחי כשחשבתי על המרפי הזה שתמיד נתקע לי בחיים.
הדוגמא הכי שגרתית שלי לזה הייתה הרמזור האדום.

ופתאום ה' שלח לי הארה, היו גם הרבה רמזורים ירוקים, אפילו יותר.
מרפי הזה מתעתע, הוא פשוט לא נכון!

כמה טוב זה לראות פתאום איך ה' מסדר לי את החיים, לשים לב שחוץ מההשגחות פרטיות שאני נושפת עליהן בעצבים יש גם השגחות פרטיות שלרגע גרמו לי הקלה אבל בלי לשים לב פשוט שכחתי מהן כשהמשכתי במירוץ החיים.
כמה דברים יש לי שאני יכולה לומר עליהם תודה לה', באמת, וגם הרמזור האדום הזה שמעכב אותי בסוף יהפוך לירוק.
כי אצל הקב"ה אין רמזורים מקולקלים.