לכתוב.

אוף!
הזרם של המים היה חזק ורועש, ובכל זאת הצלחתי לשמוע את הצלצול מהחדר. זו לא הודעה, זו תזכורת לפי הצלצול, אבל של מה?
מה את במתח, סנטתי בעצמי כשניגבתי את ידיי במגבת שתלתה בחדר האמבטיה. את יודעת שזה לא יותר מאשר 'לא לשכוח עבודה בנביא' או 'לשלוח לרבקי את מה שהיא ביקשה!'
ועדיין, קבוצה של תאי מוח שעוד לא נמחקו מעייפות התעקשו לצעוק בקול הכי חזק שלהם שיש שם משהו מעניין.
"מה מעניין?" רטנתי. "זו בסך הכל תזכורת שאני-כתבתי-לעצמי. לא הפתעה!"
"עדיין", נראה לי היה שם תא אחד סנוב שיכולתי להרגיש את מבטו המתנשא, כי גוון הקול שלו היה מעצבן ממש. "את סתם מיתממת. תלכי בבקשה ותבדקי מה יש שם."
"זה נשמע שאתה יודע מה יש שם" הבנתי פתאום, "אתה מוכן להגיד לי?"
"מתנצל", ההתנצלות שלו נשמעה כמו לגלוג ואני שנאתי את זה, "התא שבו מאוחסן המידע הזה נשרף מהעייפות שלך."
"אם לא הייתי מכירה את עצמי הייתי מאמינה לך" הודעתי לו, "כי כל תא שאומר שהוא נמחק מעייפות אני מוכנה להאמין לו עקב המחסור האיום שלי בשעות שינה. אבל אני מכירה את עצמי יותר מדי טוב בשביל לדעת שמידע מעניין כזה לא נמחק, הוא מאוחסן איפשהו במוח."
"איפה?" חייך התא בלעג.
שתקתי, מובסת. למרות שהיה איזה תא מסכן כזה, קטן, שניסה לצעוק לי ממש חזק את מה ששמור בו, אבל הוא היה קטן וחלש מדי מול התא השנון שדיבר מולי.
"רואה? אין לך מושג. לכי לפלאפון שלך."
"פעם אחרנה שאני מדברת איתך", הבטחתי לו.
הוא שתק בהתנשאות, לא כי לא היה לו מה לומר – כי הוא ידע שאני אלך לפלאפון שלי בכל מקרה – אלא כי הוא ידע שלשתיקה שלו יהיה אפקט חזק יותר מאשר לדיבור. והוא צדק. ובכל מקרה הסקרנות שלי הייתה חזקה מדי בשביל לא להקשיב לו, בטח אחרי דו השיח אתו.
הצלצול עדיין התנגן בקול פעמונים איטי. לקחתי את הפלאפון והבטתי במסך –
"לכתוב".
או–ף!! אוף!
"צדקת". שמטתי את הפלאפון על המיטה ונחתי עליה אחריו. "עכשיו אתה רגוע?"
"כן," הוא הצהיר. "ואת?"
"די." נשענתי אחורנית באפיסת כוחות. "אין לי כוח לזה. תעזוב אותי."
"הלו??" הוא כמעט צעק. "את הבטחת! זו הייתה החלטה טובה שלך!"
"בסדר. תעזוב אותי."
יופי שהחלטתי. יופי. לפני חודש בערך החלטתי לכתוב לרבי דו"ח בקביעות. עמדתי בזה יפה פעם אחת. הפעם השנייה היא עכשיו. ולא נראה לי אני הולכת לעמוד בזה, בטח לא יפה. כי אין-לי-כוח. אין לי כוח לכתוב. מוזר, נכון?
אז עשיתי לעצמי תזכורות בטלפון. שאני לא אשכח. והמוח שלי החכם והנבון מצטרף לתזכורות האלו. אבל לי, לילדה הזאת שקוראים לה אוכמנית, אין כוח לזה. וכל התזכורות בעולם לא עובדות במקרה הנוכחי.
למה זה כל כך קשה לי?
יש למישהי מושג?