להשיג את השעון…

בערב יום העצמאות, שחררו אותנו, ילדות כיתה ד'. בשעה בערך-12:30.
אז עלינו על ההסעה וכמו תמיד, השתוללנו, שאגנו בקול איימים… בקיצור ילדות מאושרת של ילדה בכיתה ד'.
קיטרנו על זה שאת רוב בתי הספר שחררו ב-12 ורק אותנו ב -12:30.
הגיעה התחנה שלי, מזל טוב.
כיתפתי את הילקוט על הגב ואמרתי באגביות לחברה שלי "את תראי בשעה אחת אני בבית" כך הכרזתי, העפתי מבט לשעון של האוטובוס 12:54. או-קיי נחלה יש לך שש דקות בדיוק להגיע הבייתה! לא דקה פחות.
הדרך הבייתה מהתחנה אורכת לי עשר דקות פלוס, אבל אני הרי קיבלתי על עצמי משו- להגיע הבייתה באחת! לא דקה פחות!
דפקתי ספרינט כל הדרך הבייתה. רצה באטרף מטורף. כאילו עדר פילים רדף אחריי.
עצרתי רק במעברי חצייה, עושה הפסקות כל 100 מטר לשלוש נשימות. מהר נחלהה הבטחת לעצמך.
אז רצתי. כי הרי הבטחתי לעצמי.
שרכתי רגליים עייפות במעלה המדרגות. נס שאנחנו רק בקומה שנייה.
פרצתי את דלת הבית, העפתי את התיק ו–
"אבא אתה פה? איזה כייף! מה חזרת מוקדם מהעבודה?" התנפלתי על אבא שלי בחיבוקים.
אבא פרק אותי מהתיק הכבד שלי, בפינוק ששמור רק מאבות, וקרא לי לאכול ארוחת צהרים.
העפתי מבט לשעון, רוצה לדעת אם קיימתי את ההבטחה שלי, אם יש תועלת בריצה המשוגעת הזו ברחוב.
הצצתי לשעון בזהירות ופערתי פי.
השעה הייתה 12:50—
לרגע התבלבלתי. נעצרתי במקומי במבוכה, יכול להיות שחזרתי בזמן? שהזמן עצר מלכת ש…
ואז, כשהבנתי, צחקתי. לא הפסקתי לצחוק.
כי אז באוטובוס, התבלבלתי. במקום לראות 12:44, ראיתי 12:54.
הייתי מגיעה הבייתה תמיד בשעה אחת, גם היא הייתי חולמת והולכת בקצב צב.
אבל הבלבול הזה, שגרם לי לרוץ במהירות, כן בסוף השיג את המטרה שלו.
רציתי והשגתי את המטרה, אפילו עקפתי אותה.
אז מה בעצם אכפת לי? משכת בכתפיי ואכלתי לי בשמחה ארוחת צהרים מבושלת, עם האבא שלי.
מציצה בהתרגשות סמויה בשעון, השגתי אותך! קראתי לו בניצחון, ממשיכה לאכול עם אבא, נהנית מכל רגע.
ואולי לרוץ כמו משוגעת ברחוב בשביל עוד דקות עם אבא היה שווה את המטרה, תסכימו איתי לא?