לגעת בלב

סיפור אמיתי שקרה לי השבוע

ילדה קטנה עם עיניים גדולות ושיער מלא בקשרים
עוד לא יודעת לדבר אך מבינה את כל מה שאומרים
בקבוק ביד ובטן בחוץ
תמיד בהיכון לצאת ולרוץ
פשוט לברוח מכל האנשים
אין לה אמון, היא תמיד עם מבט מאשים
כאילו עשיתי לה משהו רע
ואני? רק מנסה להיות חברה
בבוקר מקבלת אותה בחיוך
יורדת כמה שיותר נמוך
על הברכיים
מסתכלת לה ישר בעיניים
משדרת לה אהבה
והיא? נשארת עצובה
מבט עמוק של מבוגר
שיודע הרבה אחרי כל מה שעבר
אבל את רק בת שנתיים!
למה לך יש כזה מבט בעיניים?
זהו, רק היום הראשון והיא לא מסכימה לי להתקרב
בסך הכל רציתי להחליף לה טיטול אבל משום מה היא ראתה בי אויב
וצרחה כל כך חזק שיותר כבר לא העזתי להתקרב
אבל זה לא הטיטול היחיד שאני צריכה להחליף
אז בין כל המטלות והילדים מקפידה מבט להעיף
לוודא שהיא מסתדרת
והיא אכן מסתדרת
יושבת, בוחנת את כולם ומהרהרת
מוצאת את הלחם שהשארתי על השולחן בשבילה
ואוכלת, כאילו היא עצמאית, כאילו היא גדולה
"אבל זה רק היום הראשון, אולי היא מפחדת
מחר יהיה יותר טוב" אני, את עצמי מעודדת.
היום הראשון נגמר
הגיע מחר
ושוב אותו המבט, אותן העיניים ואותן השערות
כן, היא נשארה בדיוק עם אותן קוקיות
היא סוף סוף מסכימה שאחליף לה טיטול
אז ננסה להצחיק אותה עם דגדוג וסיפור על חתול
והיא לא צוחקת
רק מסתכלת עלי ושותקת
היא לא באמת תינוקת
השתיקה שלה צועקת
ואני עם עצמי מנסה לברר
איך אוכל את המצב לשפר
לקנות את אמונה
של ילדה אחת קטנה.
עובר היום השלישי בעצלתיים
ואני לא מורידה ממנה את העיניים
איך זה יכול להיות
שהיא עדיין עם אותן קוקיות??
הדבר הזה חייב להשתנות
ואם זה מה שקורה לשערות
אולי זה לא רק השערות
היא לא רק מוזנחת
מכל מגע קטן היא ממש נרתעת
תינוקת קטנה ועצובה
שאולי חסר לה קצת אהבה?
אחרי שלושה ימים אנחנו כבר מכירות, הספקנו קצת לשחק
אולי היא תסכים לי אותה לחבק
אני יורדת על הברכיים
מסתכלת לה בעיניים
מושיטה לה את היד
היא ישר נרתעת, נעמדת בצד
"אל תלכי, רק חיבוק קטן, אם את רוצה, אני לא מחייבת"
צעד קטן, ועוד אחד קטן, לאט לאט היא מתקרבת
אני מצליחה לתת לה חיבוק קטן, ממש חלש
היא מסתכלת עלי במבט קצת מבויש
"לא ידעתי שיש לך עוד הבעה חוץ מעצבות" אני מחייכת
היא מיד משתחררת ממני במהירות רצה לאיזושהי פינה ונעלמת
ביום הרביעי היא הייתה פחות עוינת
יושבת עם כל הילדים, נראית קצת מתעניינת
ואופס.. משהו ברח
הטיטול לא היה סגור טוב כל כך
זהו, אין יותר לאן לברוח
היום ילדונת את הולכת להתקלח
אפילו שאת לא מפסיקה לצרוח
המים מספיק חמים
מכניסה אותה לבפנים
ושוטפת, כמה שיותר מהר,
לא יודעת מתי תהיה לך המקלחת הבאה ועל ההזדמנות הזאת אני לא רוצה לוותר
מוציאה את הקוקיות
שוטפת היטב את השערות
עם מלא סבון ידיים
זה מה שיש בינתיים
המקלחת עברה בהצלחה
היא יושבת מולי עם בגדים נקיים, נינוחה
רגע, לא יכול להיות, את צוחקת?
אבל כן, היא מחבקת
היא, אותי
זה לא אמיתי
את בכית
ולא רצית
אבל בעצם זה כן מה שרצית
שלמשהו יהיה קצת אכפת
שישים לב לשערות והקשרים
שיחייך לעיניים, שיחבק וירים
ומאז זה מה שאני עושה בשבילה
כמה שאני יכולה
והבנתי כמה דברים
לכל אחד יש צרכים ורצונות
והם עטופים בכל כך הרבה מגננות
של חסכים וכשלונות
של עצמינו או של אחרים
אבל תפקידנו הקטן הוא לנסות לשנות ולהרים
כל אחד ממקומו
לא להשאר עם ראש קטן, לקוות שיסתדר
כי אנחנו יכולות לשנות ולשפר
עם מילה טובה, עם עצה ודיבור
לשנות את כל הסיפור
כי לעולם לא נוכל לדעת
עד היכן אפשר לגעת בלב
לעודד ולרפא כאב
ותראו מה זה, היא הייתה בסך הכל צריכה להתקלח
כדי לעזור לעיניים העצובות לשמוח