תפריט
מאושפזת
לפרק הקודם לחצי כאן
"ליבי, מה יכול לעזור לך עכשיו?"
"לא יודעת" ענתה ליבי ועצמה את עיניה.
זהבה הסתכלה מסביב למיטה. הביטה על הוילון, התקרה, המכשירים, והתיישבה ליד הכסא הסמוך למיטה והחלה לומר פרקי תהילים בכוונה מתוך הסידור.
צפצופים מונוטוניים יותר ופחות נשמעו ברחבי המיון הקטן, וטיפות המים חלחלו אל גופה של ליבי באיטיות.
"זהבה" פקחה ליבי את עיניה.
"כן ליבי?" הרימה את ראשה מהסידור.
"את יודעת שעוד מעט אמא שלי תבוא?" שאלה בטון לא ברור.
"כן? איזה יופי. תרצי שאלך כשהיא תבוא?" זהבה הכניסה חתיכת נייר אל הסידור וסגרה אותו.
"אני בכלל לא רוצה שהיא תבוא! האחות הזאת אמרה לה שאני אשמח! מה פתאום אשמח?!" הכעס טיפס ודיבר מתוכה.
"אז בואי נתקשר אליה ונגיד לה שלא תבוא, חבל שהיא תעשה את כל הדרך עד לפה ואת בכלל לא רוצה לראות אותה עכשיו."
"תגידי, השתגעת?"' היא לא מאה החברה החדשה הזאת…'
"מי אומר דבר כזה לאמא?" שאלה ליבי בטון תמה.
"לא יודעת מי, אבל את מעדיפה שהיא תבוא?"
"אוף. החיים האלה מסובכים מדי" נאנחה מעמקי נשמתה.
"אני מסוחררת ומטושטשת.." עצמה לרגע את עיניה.
"אני מכירה את אמא שלי, היא תבוא ותאשים אותי שלא שתיתי, ולא נזהרתי מספיק… אין לי כוח לשמוע את זה עכשיו!"
"האמהות האלו… שתהיינה בריאות.." חייכה לעצמה זהבה.
"את יודעת, לפעמים מתוך "דאגה" יכולה לצאת "זעקה". כשאמהות דאוגות הן יכולות להגיד או לעשות דברים שאחר כך הן ממש מתחרטות עליהן… אחרי הכל הן בלחץ ומי מגיב בזמן לחוץ כמו בזמן רגוע?"
ליבי הנהנה. 'יש בזה משהו.'
זוג רגליים נראו מתחת לוילון הסגור, דבורה עמדה שם. היא שמעה את השיחה מבחוץ וקפאה על מקומה.
"הפה שלי יבש.." התלוננה ליבי "תוכלי בבקשה להביא לי כוס מים?"
"בשמחה, אני הולכת להביא" הסתובבה זהבה.
ובאותה השניה, רגע קודם שנמלטה דבורה, פתחה זהבה את הוילון ומבטיהן של דבורה וליבי הצטלבו.
אין לדבורה לאן ללכת, ליבי כבר ראתה אותה.
'מתי אמא הגיעה? הלוואי ולא שמעה את מה שדיברנו…'
"ליבא?" התקרבה אליה.
'ליבא… כמה זמן אמא לא קראה לי בשם חיבה הזה…' הבזיקה בה מחשבה.
"אמא!" ענתה ליבי.
דבורה התכופפה לעבר ביתה וחיבקה את ליבי, והיא נבוכה מהרעפת האהבה של אמא.
דבורה, ששמעה את השיחה, לא ידעה מה להגיד, אך כן ידעה מה לא להגיד, לא להאשים, לא להטיח, זה לא יועיל לכלום, וזה כל כך לא מתאים עכשיו.
היא רואה את ליבי שלה, חלשה וחיוורת עם צינורות ומדדים שונים, וליבה דואג וכואב. לב של אמא.
זהבה חזרה עם כוס חד פעמית עם מים לליבי.
"שלום, את אמא של ליבי?" שאלה-קבעה.
"נכון ומי את?"
"אני זהבה, חברה של ליבי…" הגישה לליבי את כוס המים.
"יפה. איך זה שאני לא מכירה אותך?" דבורה יודעת מי הן החברות של ליבי.
"אנחנו חדשים פה" הסבירה לה.
"ברוכים הבאים" איחלה דבורה בחיוך קורן והתיישבה ליד המיטה של ליבי.
"אמן, ברוכים הנמצאים" ענתה זהבה. "אפשר להציע גם לך כוס מים?"
"תודה חמודה, הבאתי איתי בקבוק אישי." אמרה דבורה וכבר הוציאה מהתיק שלה בקבוק קטן.
"טוב, היה נעים להכיר." זהבה הפנתה את המבט לליבי.
"ליבי, יש משהו שאני יכולה לעזור או שיש לי אישור ללכת?" שאלה זהבה בחיוך.
"יש אישור ללכת." קרצה אליה.
"תעדכני בשלומך… ותרגישי טוב!" נופפה לשלום ויצאה.
'להרגיש טוב? רק מלחשוב על ההתמודדות שלי בבית ונהיה לי רע, או שבעצם זו ההתמודדות עם עצמי, ולא רק עם הסביבה…'
"ליבי, אני אחייג לחיהלה, פשוט יצאתי מהר מהבית ולא השארתי לה פתק, אולי היא תיקח אוטובוס ותגיע לפה. מתאים לך?" כבר הקישה את הספרות.
'מתאים? לא יודעת. אבל שיהיה'.
"כן, בסדר" עצמה את עיניה.
דבורה יצאה אל פרוזדור המיון ולליבי נותרו עוד כמה דקות כדי ללבן בינה לבין עצמה מחשבות שונות.
"היא כבר תגיע." עדכנה אמא.
דבורה התיישבה לצד ליבי, ידה אחזה בידה של ליבי "אוי ליבי שלי. כמה חבל לי שככה סיימת את הטיול.." קולה היה מלא אמפתיה וחמלה, ובלי משים ליטפה את ביתה.
'ההטפות בדרך?' חששה ליבי. 'אנסה לתת לזה סיכוי'. החליטה.
"כן, גם לי היה חבל לקטוע טיול כל כך מהנה ב'טרם' הוא הסתיים".
"מה זה ההומור הזה ליבי?" התפלאה אמא. "מאיפה?!"
"לא ממך". עקצה בזהירות.
"טוב, בסדר. העיקר שאת שמחה." חייכה דבורה את החיוך שליבי כל כך אוהבת.
"אני ממש נבהלתי לשמוע שהתייבשת…" חזרה אל הנושא המרכזי. "ב"ה שהמורה שפרה פעלה ביעילות ולא הגענו למצב מסכן חיים.." נאנחה אנחת רווחה. "איפה היא באמת?"
"יש היום לבן שלה תספורת, היא הייתה מוכרחה ללכת."
"אהה אני מבינה.. ומי זו הזהבה הזו?" שאלה אמא 'מה קרה שכולם מתעניינים בה היום?' חשבה ליבי.
"חברה"
"את זה הבנתי, אבל מי זאת?"
"זו חברה חדשה, שנשארה איתי עד עכשיו כדי שלא אהיה פה לבד.."
"כן, אבל מה הסיפור שלה?"
"אמא, לא מעניין אותי סיפורים. אני רואה כוכבים ורוצה שקט." 'כן ככה. להגיד את מה שאני זקוקה לו כרגע, אין דרך שאמא תבין את מה שאני צריכה אם לא אגיד לה.
"טוב, אז ללכת?" הלכה לקיצוניות השניה.
"לא, למה ללכת? אני שמחה שהגעת" 'באמת? אני שמחה? כן. בהחלט.' ענתה לעצמה. 'אחרי הכל אין כמו אמא'. סיכמה.
"אני כל כך מבינה את ההרגשה שלך עכשיו.. אני יודעת מה זה להתייבש… סיפרתי לך מה קרה לי במחנה בנות העם?" הפליגה הרחק בזכרונות.
"לא." אוזניה של ליבי נדרכו. 'זה המחנה המפורסם שאמא היתה נוסעת אליו כל קיץ'. קפצה לראשה המחשבה.
"הייתי אז נערת עשרה נלהבת. יצאנו לטפס על הר הגלבוע, הוא היה קשה ומאתגר.. ואני התנגדתי בכל תוקף לאכול או לשתות. אמרתי שאני לא רעבה ולא צמאה… מה שהתברר כלא נכון בכלל.
באמצע מורד ההר הקשה הזה, איבדתי את ההכרה… לא יכלו לחלץ אותי משם רגלית ולכן הגיע מסוק לקחת אותי לבית הרפואה ונהיה מזה בלגן גדול..
"אני זוכרת שהמחנכת שלי סיפרה שכשהעלו אותי אל המסוק התחלתי להזות הזיות ודיברתי כמו משוגעת..
היא כל כך נבהלה ושאלה אותי שאלות כדי לוודא שאני זוכרת מי אני.. מה שלא הצליח לה.
אמא שלי זכרונה לברכה, הגיעה לבית הרפואה, ומרוב כעס ודאגה, נתנה לי סטירה מצלצלת."
"ככה," הצביעה על האינפוזיה "עם כל הצינורות והמכשירים, היא כל כך כעסה שזלזלתי בגוף שלי ולא לקחתי עליו אחריות…" אמא עטפה את ידיה של ליבי, והביטה בתוך עיניה.
"לא שמעתי ממך את הסיפור הזה בכלל. מאיפה הוא אמא?" המגע הנעים הזה של אמא פתח לה את הלב.
"מזמן…" דבורה חזרה לכאן ועכשיו מהעבר הרחוק "ומאז אני תמיד שומרת ומקפידה על הגוף. הוא חלק מאיתנו, וחשוב שנשמור עליו".
"אז את רוצה גם לתת לי סטירה?" ליבי החלה לפחד.
"לא." הנהנה לשלילה. "את הלקח כבר למדת.. ואני סומכת עלייך שתפנימי אותו." אמרה גלוית לב.
'אמא, סומכת עלי?
שמישהו יצבוט אותי. אני בטוח הוזה את הסיטואציה הזאת, ואולי זה עוד סימן לכך שהתייבשתי'.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
8 תגובות
איזה פרק מקסים! נותן זווית מעניינת. נהנתי, תודה!!
מחכה כל השבוע להמשך?
מהמםם!! מהמם!! מהמם!!
יש לך כישרון מדהיםםםםםם!! 🙂
וואי ממש כיף !
כל פעם שיש את הסיפור הוא מהראשונים שאני פותחת..
אז קחי את זה כמחמאה:)
וואו!
מהממם!
איזו כתיבה!
את ממש מוכשרת, ומזרימה את הסיפור בלי שאני שמה לב אפילו שזה סיפור. מרגיש כל כך אמיתי עם הדיאלוגים שלך;)
וואו. איזו כתיבה.
נפעמת כל שבוע מחדש.
עמוק, נוגע, מרגש..
את חייבת להוציא אתזה כספר!!
וגם לעשות משהו עם הכשרון הטיפולי שלך.. זה נדיר
וואי מושלם! באמת ממש יפה אהבתיי
ב"ה שהפרק היה קצת שמחח(: