לב אפור/8

יום שדה

לפרק הקודם לחצי כאן

ריח הצמחייה והפריחה נכח בעוצמה. הרים גבוהים, ירוקים, צפופים בעצים ורוקמים ביחד נוף יפה, מרהיב עין. הדממה עטפה את האזור. והאוויר היה צלול כל כך. רק השמש קפחה וחיממה מאוד.

שכבת י"א יצאה ליום שדה. הן ירדו מהאוטובוס וחלקן נעמדו בגורן סביב המדריכה. בנות פטפטו האחת עם השניה והתכונה היתה רבה.

"היי לכולן!" המדריכה פנתה אל קהל השומעות. "אני שרון והיום אדריך אתכן במסלול ההליכה שלנו"

ליבי וזהבה ישבו על אחד מהספסלים בחניית האוטובוסים. "למה מדריכת טיולים מתחרז לי עם קידוחים? הן יכולות להיות ממש חפרניות…" אמרה ליבי לזהבה.

זהבה חייכה חיוך כמעט מתפוצץ מצחוק.

"יש בזה משהו… אבל היא דווקא נראית מעניינת, חוץ מזה שעשית בכלל אי פעם את המסלול הזה?"

"בנות," השתיקה את כולן המורה שפרה "אני מחכה רגע לשקט! יש כמה הוראות חשובות לפני שנצא למסלול!" בנות הסו אחת את השניה ושקט השתרר.

"היי בנות! אז כמו שכבר אמרתי אני שרון, לכל מי שלא שמעה, שימו לב שיש לכל אחת" היא החלה למנות באצבעות,

"אל"ף נעליים סגורות ונוחות להליכה,

בי"ת, חובה להביא שני ליטר מים,

גימ"ל, כובע שמש על הראש! שימו חולצה, כובע טמבל.. לא משנה מה העיקר שיהיה לכן על הראש!

דל"ת, בנות שהעור שלהן רגיש לשמש, מומלץ למרוח קרם הגנה על הפנים, הצוואר, העורף והידיים…"

"בנות, קחנה כמה דקות להתארגנות ונצא לדרך…" זרזה המחנכת שפרה.

"וואי נראה שהולך להיות מעניין!" אמרה זהבה בהתלהבות.

"מה מעניין? תראי איזו מדריכה חנונית! היא אשכרה עברה על כל הכללים.. מי ישמע.." לא הסתירה ליבי את הזלזול כלפיה.

"טוב זו דעתך, אבל לדעתי הולך להיות טיול טוב! אלו בסך הכל כללים כדי שלא נגיע למצבים קיצוניים…" ניסתה להסביר ולתרץ.

"להביא לך קרם הגנה?" הציעה ברוחב לב זהבה "העור שלך נראה עדין ליד השמש הקופחת הזאת.."

"לא תודה." התנגדה בהחמצת פנים. 'בכלל, כל ההתארגנות הזאת נראית לי לגמרי מיותרת' שמרה את מחשבותיה לעצמה.

"מה יש ליבי? נראה כאילו מישהו הכריח אותך לבוא לטיול.. החיים יפים! תהני!"

"פחחח החיים יפים? אולי החיים שלך. שלי לא…"

זהבה נאנחה "ליבי אנחנו חברות פחות משבוע ובואי נאמר שאת לא יודעת עליי כלום, וגם לא על החיים שלי, קדימה! תמתחי את השפתיים לחיוך! ותראי איזה עולם יפה יש לנו.."

"החיוך הזה רק בשבילך" חייכה באילוץ.

"מרגישה עכשיו משהו אחר שזורם בך?" רצתה זהבה לדעת.

"גל חום נוראי. זה הדבר היחיד.."

שתיהן פרצו בצחוק משחרר.

"בנות אנחנו יוצאות לדרך!" הכריזה המדריכה, וכולן קמו ממקומותיהן והלכו לכיוונה.

"בואי נלך מאחור, אין לי כח לשמוע את ההסברים שלה…" שוב הכבדות שיצאה מליבי.

"טוב, חבל זה דווקא מסלול עם משמעות היסטורית…" התאכזבה לרגע.

"רוצה לשמוע היסטוריה? לכי תשמעי, אני מחכה לך פה במאסף.."

"חשבתי שזה יכול להיות נחמד אם נקשיב ביחד.." זהבה ניסתה להוציא את ליבי מהחור העצמי שלה, אך ללא הצלחה.

"ביחד כיף לדבר לא להקשיב" קבעה מסמרות.

"אפשר גם וגם.. בכל מקרה אני מתקדמת" מבט נוסף וליבי נשארה עם עצמה ועם כל מחשבותיה.

'חמודה הזהבה הזאת, יש בה משהו שמח, משוחרר ומאושר. מי היא? מה הסיפור שלה? הגיעה לאמצע כיתה י"א משום מקום.. משהו בתוכה סוחף ועושה טוב להיות בחברתה, והיא אפילו לא מתארת לעצמה עד כמה.' פרגנה לה בליבה.

'למה באמת באתי לטיול?' ניסתה לענות תשובה לעצמה

'כדי להעביר עוד יום? אז למה לא נשארתי בבית? אבל מה אפשר לעשות בבית?'

"היי ליבי, מה נשמע?" שאלה חנהלה וקטעה את חוט מחשבותיה.

"בסדר הכל טוב.. מה איתך?" השיבה גם היא בשאלה.

"אני מטיילת בארץ ישראל.. מה את יודעת?" 'היא וההומור שלה שתהיה בריאה' צחקה בינה לבין עצמה.

"יודעת שזה מסלול מעניין" 'זה לא המילים של זהבה?' הבזיקה מחשבה בתוכה.

"מה את ככה הולכת לבד מאחורה? בואי כנסי לאקשן, תדברי עם המדריכה וזה.."

"טוב לי פה כרגע, אני צריכה את הזמן הזה לחשוב" אמרה ליבי ברצינות.

"וואי וואי נהיית רשמית כזאת.. מפרגנת לך אם זה מה שאת צריכה…" חנהלה עשתה את עצמה כמתרחקת.

"תגידי, הזהבה הזאת, מה הסיפור שלה?" התקרבה שוב בחזרה.

'בדיוק על זה אני חושבת עכשיו ' כמעט ואמרה.

"אין לי מושג. מה זה משנה לך הסיפור שלה?" 'אולי היא יודעת משהו עליה?'

"מה זאת אומרת מה זה משנה לי? תלמידה חדשה שמגיעה באמצע י"א, אמור להיות לה סיפור… תגידי ליבי מה את מסובבת אותי, את יודעת משהו ואת לא אומרת? דברי חופשי.. שכחת שאנחנו חברות?" ניסתה לחייך ולקרוץ ביחד.

"עם כל הסיפור של הפלאפון וההודעות, איך אפשר לשכוח?" שאלה בפאתוס.

"חנהלה, אני באמת לא יודעת עליה כלום. זאת אומרת אני לא יודעת מה הרקע שלה וכל זה.. אבל אני כן יודעת שהיא ממש דמות להשראה בשבילי." הנהנה לעצמה ברצון.

"ומה אני? לא השראה בשבילך?" חנהלה שיחקה את עצמה כנפגעת.

"את לא השראה. את היצירה בעצמה!" פירגנה ליבי.

"די תודה, תמשיכי…" ביקשה כמקובל.

'מה להמשיך? היא עוד לא קלטה שאני רוצה זמן למחשבות שלי? אבל איך היא תקלוט אם אני לא אזכיר לה?

מצד שני, חנהלה תלך לבד? אני הולכת עם המחשבות שלי, אבל מה איתה?

"חנהלה," החליטה להיות גלוית לב "זה יהיה בסדר שאני אבקש ממך.. ללכת מפה?" 'זה נשמע רע' מייד ציוותה על עצמה לתקן.

"אהמ בעצם ללכת למדריכה, איפה שכל הבנות.. תקשיבי לסיפורים של המדריכה גם בשבילי?"

"ליבי נשמה," חנהלה הבינה יותר משתיארה לעצמה ליבי "אם את צריכה את השקט הזה כדי לחשוב ולהיות עם עצמך, את יכולה גם לבקש את זה פעם שניה, מגיע לך, אני לא נפגעת כל כך מהר.. הכל בסדר.." הרגיעה אותה.

"דברי איתי כשאת רוצה להיות בחברת בני אנוש" קרצה קריצה רבת משמעות והתקדמה.

'מה אני צריכה עכשיו?

כלום.

כלום?!

כן. רק שקט, אולי גם קצת רוח שתנשב על הפנים ותרגיע.

על מה אני צריכה לחשוב?

בכלל מאיפה בא פתאום הצורך הזה לחשוב?

אויש איזה מסובכת אני היום.

אהמ לא מסובכת, מעניינת. אוי הראש מסתחרר.. מה קורה לי?' ליבי נגעה בשערותיה וחשה את השמש שחיממה לה את הראש.

'זהבה הזאת כל כך מעניינת' המחשבות של ליבי סטו לכיוון אחר.

קבוצת הבנות צעדה במסלול המתפתל עוד ועוד כאשר ליבי נשרכת מאחור. עם כולן, אבל עם עצמה.

'הנוף הזה, והמרחבים פותחים בי משהו אחר, אני לא יודעת איך להגדיר את זה, ובכל אופן זה משרה עלי כל כך הרבה רוגע' הרהרה ליבי לעצמה.

הן צועדות כבר כברת דרך ארוכה, ולזהבה התחשק לדבר עם ליבי. היא שבה לאחור.

"נו איך היה לך עם עצמך?"

"מקסים מקסים מקסים!" ענתה ליבי בשמחה.

"מקסים זה שם רוסי בכלל, לא?" שאלה בהומור שהיה חדש לליבי, והן צחקו בקול גדול עד מחנק.

"איך היה שם עם המדריכה?" התעניינה גם היא.

"וואי היה ממש מעניין! הייתי אומרת לך שחבל שלא באת, אבל אני מבינה שהיה לך מקסים עם עצמך שזה מצוין!" זהבה חייכה את החיוך המאושר שלה.

"את כל כך חיובית ונעימה.. איך זה?" ביקשה לדעת.

"ליבי, אני ממש מתנצלת שאני מסיטה את הנושא לכיוון אחר, ואני עוד אענה לך על זה בשמחה ובהרחבה, אבל את ממש אדומה והולכת בכבדות.. מה שלומך? איך את מרגישה?"

"מרגישה בעולם שכולו חום.. תראי איך כולי נוטפת מזיעה.." 'באמת שחם לי ומרוב מחשבות התנתקתי ולא שמתי לב'. הודתה בינה לבין עצמה.

"יודעת מה? אני צריכה לשבת." ביקשה.

"לשבת פה? החום ממש קשה, אולי בהמשך המסלול יהיה עץ עם מקום שנוכל לשבת."

ליבי נעצרה בפתאומיות.

"אני לא מסוגלת לזוז, תקראי למורה לפה."

"המורה?" זהבה התקדמה אליה.

"כן, זהבה מה שלומך? מה את מספרת?" שאלה המחנכת שפרה עם המבט הנעים והאכפתי שלה.

"המורה, ליבי לא יכולה ללכת, היא ממש אדומה ומזיעה…" התנשפה מהריצה.

"איפה היא?" היא חיפשה אחריה בעיניים והחלה ולרוץ.

"מאחור, במאסף…" ענתה זהבה ושתיהן רצו ביחד.

ליבי שכבה שרועה על האדמה והאבנים, ועיניה היו עצומות.