לב אפור – 30 / סוף

לב אפור

לפרק הקודם

ליבי ישבה ליד שולחנה בחדרה הפרטי.

לפני יומיים הם נכנסו לבית החדש – ישן שלהם, אחרי אחד עשר חודשי בניה וביתם עמד על תילו.

הבית עוצב ברמה גבוהה.

תאורה נעימה, חלונות גדולים, וילונות מעוצבים, ריהוט איכותי, תמונות ואביזרי נוי שהפכו את מראה הבית למעודכן ואופנתי.

'אני מרגישה צורך לפרוק ולכתוב, כמו בנופש ההוא בטבריה..' חשבה לעצמה ליבי.

היא רכנה על שולחן הכתיבה החדש שלה, במקום זה שנשרף, הוציאה עט פרקר ודף לבן והחלה לכתוב.

אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל.. מה לכתוב ומה להגיד..

אני יושבת בחדר שלי, בבית שלי, לא זה שהכרתי. לא זה שבו גדלתי.

הרהיטים והצבעים אחרים והכל שונה… לפעמים עולים בי געגועים אל הבית של פעם..

אני זוכרת שבהתחלה היה לי קשה עם השריפה.

הזיכרונות, אלבומי התמונות, הרהיטים.. והחיים שחווינו בבית הזה, שנשרפו בין לילה.

לא ידעתי לבטא את הקושי..

הייתי מתפרצת, צועקת ומוצפת ברגשות.. אך מאותו היום שהחלטתי לקבל את השריפה, ניצלתי את הכאב לצמוח ולגדול ממנו.

אז אולי אכתוב להקב"ה מכתב תודה סליחה הסברה התנצלות, או מה שזה לא יהיה, על השנה האחרונה..
אלוקים,

האמנתי בך תמיד, ובכל גיל.

לא הבנתי את עומק האמונה והעוצמה עד שבחרת בי וקירבת אותי אליך. לקחת ממני את הבית שלי ונתת לי אותך. עזרת לי להבין שבעל הבית הוא אתה ורק אתה.

אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל במבט לאחור (זהבה אומרת להסתכל קדימה, ממש חבל שלא עשיתי את זה), הכל היה לטובה.

הטוב היה חבוי ועמוק, הייתי צריכה לעמול קשה מאוד על מנת לגלות ולראות אותו… בזכות הניסיון הזה הגעתי לחיבור פנימי ועוצמתי עם עצמי ומשפחתי, מה שלא היה קורה לולא השריפה..

בזכות הניסיון הזה, האמונה הפכה להיות אצלי אמיתית וחזקה.

תודה לך אלוקים ששלחת לי שליחים טובים שהיו איתי לאורך כל המסע ועזרו לי לגלות את הטוב..
הורי היקרים,

שאת משמעותם הבנתי רק בעת משבר, הבנתי שהקשר עם אמא, לא משנה כמה הוא מאתגר וקשה, זה קשר נשמתי, ותמיד אפשר לעבוד ולתקן.

תודה על הורים מאמינים ומחזקים, מי אני בכלל בלעדיהם?!

תודה לך אלוקים על אחותי,

כן כן. אחותי הקטנה שהתמלאה בביטחון עצמי וביטחון בה', ובכל הזדמנות לימדה אותי לראות את חצי הכוס המלאה, ולהאמין באבא שלנו, בך. (מיותר לציין שהיו רגעים שכעסתי על כך מאוד!)

תודה לך אלוקים על זהבה חברתי הטובה, שנשלחה אלי במיוחד השנה, כאילו משום מקום, כדי להיות חברה טובה ודואגת.

בזכותה הלכתי לראשונה אל חניתה, ועליה התודה הכי גדולה.

כי היא לימדה אותי להתחבר אל עצמי ולפתוח את הלב.

היא הסבירה לי שהחיים הם לא רק שחור-לבן, אלא יש הרבה אפור ביניהם.

היא עזרה לי להכיר את עצמי, לדעת מי אני.

היא הסבירה לי שאנו בני אדם עם תכונות טבעיות, ולכן לגיטימי ביותר לחוות את שלל קשת הרגשות.

בזכותה הבנתי שההתנהגות שלי היא לא מוזרה, אלא היא חלק מתהליך של אובדן ומשבר אותו עברתי.

ובכלל, כל התהליך איתה לימד אותי שתמיד יש עם מי לדבר. עלי רק למצוא את האנשים שרוצים לעזור לי, ויש כל כך הרבה כאלה.. למשל המורה שפרה שעזרה ותמכה בי.. וגם המנהלת שכל כך רצתה לעזור ולהיות שם בשבילי.

אלוקים,

סליחה על הרגעים בהם כעסתי והייתי קטנת אמונה.

זה רק בגלל היצר בתוכי שחיפש לראות את הרע והחסר..

סליחה על הרגעים בהם הטלתי ספק במעשיך וראיתי בהם רוע.

 
אלוקים,

אם אנחנו כבר מדברים, (איזו הזויה אני, בסך הכל כותבת מכתב..)

רציתי להסביר את עצמי.

אתה בוחן כליות ולב, ובוודאי שגם את ליבי (תרתי משמע) אתה בוחן, ויודע את רגשותיי.

הלב, אוי הלב…

היה מלא בכאב ולא ידעתי שהחיבור אל עצמי מתחיל ממך. מבוראי.

אין עוד מלבדך, שמקשיב, נותן יד ועוזר תמיד כשצריך.

והעובדה המוחשית לכך, היא משפחתי שחיה ללא איומים על החיים, ויש לנו את הבית שלנו שנבנה מחדש ובמהירות, ממש סיעתא דשמיא עצומה.
כשסבא התחזק באמונה, הסתכלתי עליו מהצד והבנתי שגם לי יש הרבה במה להתחזק, כי ביני לבינו היו כמה קווי חשיבה משותפים…

עד להשנה, חשבתי שעניות או עשירות תלוי בעבודת האדם ובמאמצים שלו.

הייתי רואה את היגיעה וההשקעה של אבא שלי בפיתוחים המיוחדים כמו שרק הוא יודע לפתח ולייצר…

חקקתי במוחי משוואה – עבודה ועוד מאמץ שווה כסף.

לא הכנסתי אותך למשוואה, לא חשבתי שמאבא כל כך אוהב תגיע הישועה… (אני כל כך מתביישת לכתוב את המילים הללו..)

אולם היום,

אחרי הצלחת הפיתוח, והרווח העצום שאבא זוכה לו, ומורגש  ש"אחרי שריפה מתעשרים" אני מבינה שהכל ממך.

אני יודעת,

זו לא חכמה לבוא לאחר מעשה ולהגיד את צדקתך…

אבל אני רק בת אנוש פשוטה שמצאה את אבא שלה רק לאחרונה..

אלוקים אני מתנצלת על המכתב העמוס והמבולבל הזה.

בטוחה שתקבל אותו, ותעשה בו סדר בעצמך…

ליבי.

ליבי לקחה נשימה עמוקה.

קיפלה את הדף לארבעה ריבועים, יצאה אל מרפסת חדרה עם אחד מבלוני ההליום שהביאה לה זהבה לרגל המעבר לבית החדש, ובתנועות עדינות קשרה את הדף אל הסרט ושחררה את הבלון שעף במהרה אל השמיים, לאלוקים.

הלב הכסוף הלך וקטן ברקיע השמיים, וליבי חזרה אל חדרה.

– סוף –