לב אפור / 29

קשר עם עצמנו

לפרק הקודם

השעון הראה על השעה עשר בערב.

ליבי ודבורה ישבו על הנדנדה בחצר, עם התה ועוגיות הגרנולה כמיטב המסורת של משפחת קאופמן.

"אמא, רציתי לדבר איתך…" ליבי לא ידעה איך להתחיל. היא הרגישה צורך להתנצל על כל המקרים בהם דיברה מתוך כעס בחוצפה.

שלא כמו התנצלות חטופה בערב ראש השנה ובערב יום כיפור, הפעם לליבי היה את האומץ לספר מעבר למילת סליחה שנאמרה מהפה ולחוץ.

"כן ליבא שלי, מה רצית לדבר איתי?" דבורה הבחינה שלליבי אין מילים לספר את מה שהלב מרגיש. בתקופה האחרונה, היא שמה לב לשינוי בהתנהגות שלה, התפקוד שחזר, השמחה והחיוניות שנראתה בה.

היא נזכרה בערב בו התקשרה המורה שפרה, המחנכת של ליבי, כדי לדרוש בשלומה ומדוע ליבי אינה חזרה לכיתה, ואת השיחה הנוספת שהגיעה כעבור מספר ימים, בה המחנכת הסבירה את הצורך והחשיבות שמישהי מקצועית תיכנס לתמונה ותעזור לליבי לעבור את המשבר ולצמוח ממנו כמה שיותר למעלה.

דבורה אמרה שהם מוכנים לעשות הכל כדי לעזור לליבי, והמורה שפרה הסבירה שכל עוד שהתהליך קורה בית הספר, עדיף שיחכו שליבי תשתף מעצמה.

דבורה חשבה שאולי על הרגע הזה היא דיברה.

"אמא, אני אוהבת אותך" היה במילים צליל אמיתי, כזה שגורם ללב לרעוד ולבכות.

כשליבי גדלה והגיעה לגיל העשרה דבורה הרגישה אבודה ולא ידעה איך להגיע אל הלב של ליבי. הבת הבכורה והאהובה שלה השתנתה והפכה להיות אישיות משל עצמה, וכל כך לא מוכרת לה.

דבורה היתה בטוחה שליבי תאהב אותה לפחות כמו שהיא אוהבת אותה.

אבל זה לא היה נראה ככה. בכלל לא.

"אני מתרגשת לשמוע את זה ממך" אמרה דבורה.

מתי היא שמעה את המשפט הזה ממנה? בגיל חמש? שמונה? פעם… כשעוד העזה להביע רגשות ולבטא במילים.
"אני מאוד מצטערת" ליבי השפילה מעט את ראשה.

"מתנצלת וכואבת את הפעמים הרבות ששלחתי מילים לאוויר ולא ידעתי שאלו חיצים שפוגעות בלב… אבל את יודעת אמא? למדתי שאני יכולה להרגיע את עצמי, לשלוט במילים שלי, ובעיקר הבנתי מה גורם לי להתנהג ככה, פשוט הכרתי את עצמי" סיכמה בארבע מילים.

דבורה הקשיבה בשקט בדממה. מודה בינה לבין עצמה שגם היא עברה שינוי. היא הניחה את הכל בצד ושמה את הבית במרכז. כל העת חשבה למה זקוקות בנותיה, ולמה היא זקוקה כדי לעזור להן לעבור את התקופה המאתגרת…

ועכשיו, היא יושבת פה וכל כולה עם ליבי שלה וחושבת ומרוכזת רק בה. מנסה להבין, לדעת עוד על ביתה ולהיות פה בשבילה.

ליבי המשיכה במונולוג שלה, מבינה שאמא איתה ומקשיבה לה.  לפעמים זה מוזר לה שאמא לא אומרת משהו שגורם לה להתעצבן.

'ואולי זה אני שהפסקתי להתעצבן?' שאל קול בתוכה.
"הלכתי למפגשים עם חניתה, לטיפול רגשי, והיא מאוד עזרה לי. אני בהחלט מרגישה שיצאתי אחרת מהניסיון הזה" אמרה לאמא וענתה לקול שבתוכה.

דבורה לא ידעה מה נכון להגיד כרגע, ובמקום לדבר היא הניחה את כפות ידיה על ידיה של ליבי וחייכה.

"ועוד משהו אמא, תודה. תודה על זה שאת אמא שלי. עם כל מה שזה אומר. זה כל כך לא ברור מאליו, זכיתי בך" דבורה חייכה חיוך קטן ומסופק.

"לא הערכתי את ההשקעה שלך בי, הבגדים, האוכל.. ואגב גם בעיצוב החדר שלי עד לפרטים הקטנים, והיום הבנתי עד כמה זה משמעותי וחשוב לך"

***

"שלום לכם משפחת קאופמן" הם התכבדו לשבת במשרדה של מעצבת הפנים, הדס.

"שלום" אמרה דבורה ולחצה את ידה בחמימות.

היא שמעה עליה המלצות רבות וגם מיכאל סיפר שמישהו מבית הכנסת אמר שהם נעזרו בה והיו מרוצים.

"אז דבר ראשון, שתהיה לנו בשעה טובה ומוצלחת! אני יודעת כמה לא פשוט זה לשפץ דירה, לעבור לדירה אחרת, לבחור מראה אחר לבית.. רהיטים, הוצאות, זמן וכוח… אבל יהיה לכם בית חדש ויפה כך שזה לגמרי שווה!" עיניה היו חדורות מטרה וכל כולה היתה מלאה בהתלהבות ודביקות במטרה.

"היה לנו בית מהמם ויפה. רק שלצערנו הוא נשרף…" אמרה דבורה.

"אויש עצוב" היא שיחקה עם העט בידיה.

"אז אנחנו נעשה אותו לעוד יותר יפה. כן?! איך קוראים לכן בנות?"

"אני ליבי"

"חיהלה"

"ואתם ההורים? מיכאל ודבורה?"

"כן"

"טוב, בואו נשמע מהבנות, מה אתן הייתן רוצות שיהיה בחדר החדש שלכן?" הדס הסבירה לדבורה שחשוב לה לראות ולשמוע את האנשים שהיא מעצבת את הבית שלהם, ולכן חובה שכל בני המשפחה יגיעו לפגישה הראשונה.

"הדס, הדירה שלנו היתה הווילה שנשרפה בנרקיסים.. שמעת על זה?"

שכונת הנרקיסים היא השכונה היוקרתית ביותר בעיר, וכל ווילה מתפרסת על שטח של שלוש דירות סטנדרטיות מרווחות.

"מה?? זה הבית שלכם??" היה נראה שהופתעה.

"כן" אישרה דבורה.

"אחותי זו עדינה לנדמן… היא סיפרה לי על הלילה ההוא של השריפה" לדבורה לא היו קשרי ידידות עם השכנים סביבה, ולא ידעה שאחותה של עדינה, היא לא אחרת מאשר מעצבת פנים גדולה וידועה, זו שיושבת כעת מולה.

"אני ממש מצטערת לשמוע.. ובמעבר חד לחלוקת החדרים בקומה העליונה" היה חבל לה לבזבז זמן בפטפוטים על השריפה. היא ממשיכה הלאה.

"כן, חשוב לי שלכל בת יהיה חדר משלה עם פינת כתיבה אישית לשיעורי בית.. ואולי גם חדר רחצה אישי" העזה דבורה להוסיף.

"אין בעיה" הדס רשמה לעצמה בכתב יד צפוף בדף שורות.

היא כבר תיגש לשלב השרטוט, מיד אחרי שתדבר עם ההורים.

"ספרו לי בנות, מה אתן רוצות שיהיה בחדר? אילו צבעים אתן אוהבות? מה התחביבים שלכן?"

***
"זה מאוד חשוב לי ליבי. את יודעת למה?" שאלה דבורה את ליבי.

"למה?"

"כי את חשובה לי ואני אוהבת אותך"

"אבל לפעמים זה לא מגיע לי.. אני כועסת, ומתחצפת.."

"ליבא, אני לא מקבלת אותך בתנאים. אף פעם לא.

כשנולדת השמחה היתה גדולה והרקיעה שחקים. אבא ואני הרגשנו המאושרים בתבל! עד גיל שנה היה לך כתם לידה קטנטן בעורף, את חושבת שהאהבה שלי כלפייך היתה פחות? ממש לא!" כשדבורה היתה מדברת על הימים ההם, היא היתה מתמלאה באושר.
"אהבה בין הורים לילדים היא ללא תנאים" אמרה דבורה, בטוחה בזה בכל מאודה.

"אבל אמא…"

"נכון ליבי, לפעמים נראה שהאהבה מותנית, אבל קשר של הורה–ילד נשאר לעולמים ואינו מותנה. איש ואישה יכולים חלילה להתגרש, אבל ילדים אף פעם לא יכולים להינתק מההורים שלהם"

"את יודעת אמא את מה זה מסביר לי? את ההתחזקות של סבא. זה היה נראה הזוי ולא הגיוני… אבל הנה, זה מוכיח שקשר בין בורא לנברא לא יכול להינתק אף פעם" ליבי השליכה בצורה מדויקת להפליא.

"נכון ליבא שלי. בדיוק זה"

"וזה גם יכול להסביר איך סבא הסכים לחדש את הקשר איתנו…" הוסיפה ליבי.

"הקשר תמיד קיים, השאלה מה עוצמתו" אמרה דבורה בקול את המחשבה שעלתה בראשה.

מיכאל יצא אל החצר, שמע את המשפטים האחרונים, והתמלא בנחת.

"כשמחדשים ובונים קשרים עם אחרים – אנחנו זוכים להיכרות חדשה ועמוקה יותר עם עצמנו" הוסיף מיכאל משפט משלו.

דבורה וליבי נכנסו אל הבית ומיכאל כיבה את אורות החצר.