לב אפור / 26

מכתב לאבא

לפרק הקודם

"הצטערתי לשמוע.." אמר למיכאל בצער מנהל הארגון "חיוך של ילדים" ולחץ את ידו של מיכאל בחמימות והם התיישבו במשרדו הצנוע והפשוט.

מיכאל שתק. מבין שהמנהל, אברהם משה מייליך, שמע על שריפת ביתם.

"חשבתי במה אנחנו יכולים לעזור לכם? אתם עשרות שנים תומכים בארגון שלנו, ועכשיו זה הזמן שנחזיר לכם מעט מכל הטוב שהענקתם לנו!" הוא ניסה לחייך בעדינות, להביע אמפתיה ורצון לעזור.

"תודה. אני מעריך את זה. אבל אין צורך. ב"ה הביטוח על הדירה מכסה כמעט את הכל. אנחנו בסדר" פניו שידרו מצוקה ולא נראה כל קשר בין המילים שאמר לפניו הדאוגות והמיוסרות.

"ובכל זאת, יש משהו נוסף שמטריד אותך?" ניסה לשאול המנהל "אני לא מכיר אותך ככה…" ציין באוזניו.

מיכאל התלבט אם לשתף בדבר החוב לאנשי השוק האפור. הוא חש מבויש מהמחשבה להזדקק לארגון שעד לא מזמן היה מעמודי התווך שלו.

לבסוף הוא סיפר על החוב הרובץ על משפחתו ועל האיום הממשי על חייהם.

"מיכאל, אתה מבין שלא ליווינו ועזרנו לכם במשך שנים ארוכות עד שהבנות נולדו, כדי שכעת יהיה אסון, נכון?!" מנהל הארגון התייחס לכל זוג שליוו ואת ילדיהם כמשפחה קרובה שלו, ועצם המחשבה שיקרה להם משהו, היתה קשה עבור.
"יש לי בשבילך חצי מהסכום שנקבת. מתנה ממני על כל התמיכה בארגון"

"לא מה פתאום? אני לא יכול לקחת מהארגון סכום כזה!" מיכאל היה המום.

הוא התעסק במחשב ואמר למיכאל "אני עכשיו מעביר לך לחשבון שממנו תרמת לנו"

"אני מודה לך מאוד! זו רק הלוואה, שיהיה ברור".

"אתה עזרת לנו הרבה יותר מהסכום הזה, תיקח את זה איך שאתה רוצה. העיקר שתשובו לחיות בשלום מתוך שמחה ורוגע" איחל בלבביות.

"אמן, תודה רבה לך אברהם משה! אני וכל משפחתי מעריכים את זה מאוד ובעז"ה עוד נחזיר לכם כשהמצב ייטיב איתנו יותר!"

מיכאל יצא לדרכו מאושר ורגוע, מזמזם בפיו את מילות הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" וחש את הקב"ה קרוב אליו.
***

הוא ישב במרפסת ביתו, עם קפה שחור חזק ועם המכתב שקיבל הבוקר.

"אבא יקר שלי.

מה שלומך? איך אתה מרגיש?

איך אתה מסתדר וחי לבד? כבר יותר מחצי שנה…

יש לילות בהם אני נזכרת באמא, ולא מצליחה להירדם. הגעגועים עולים ואני רק רוצה את אמא לידי…

ברגעים האלה, אני חושבת עליך, אבא.

אם רק היית מסכים, הייתי מגיעה אליך, ואפילו שולחת את ליבי וחיהלה שיבקרו אותך. חבל שדווקא ברגעי הבדידות, אחרי שאמא נפטרה, אנחנו לא יכולים לבוא אליך, אבל מכבדת את רצונך…

אתה בטח שואל את עצמך, לשם מה אני פונה אליך, הרי האזכרה של אמא לא בזמן הקרוב, אבל חשוב לי לשתף אותך.

לפני חודש, נשרף לנו הבית. כן… הווילה הגדולה והמפוארת שלנו על כל תכולתה התפוצצה ונשרפה עד היסוד.

קשה לי, הייתי רוצה לחדש איתך את הקשר, להרגיש שיש גב חזק מאחורי. חשבתי הרבה מה אמא היתה אומרת אם היתה שומעת על השריפה, אבל אני יודעת שכל זה לא קרה לנו סתם אלא הכל מכוון מלמעלה.

אבא,

עברו הרבה שנים מאז חזרתי בתשובה.

לא תכננתי, ולא רציתי, אפילו לא לרגע, להינתק מההורים ומהמשפחה שלי, אבל מה לעשות שאמונות ודעות תופסות הרבה מקום במשפחה שלנו…? ואלוקים היה נושא מאוד טעון…

אני מצטערת אבא, מצטערת על כל השנים בהם לא הרגשתי צורך להילחם ולהתקרב אליכם יותר.

אז נכון, אתה ואמא בחרתם בדרך שונה וגדלנו למציאות מבולבלת. אבל אולי דווקא בגלל שנות ילדותי הראשונות שהיו בתוך העולם הדתי, הטביעו בי חותם כל כך חזק, שלא פלא שבגיל העשרה נשאבתי לשם בחזרה. אחרי הכל, נקראתי על שמה של דבורה הנביאה והיה מתבקש שאלך בדרכיה.
אבא,

לא משנה אילו שאלות יש לך על אלוקים, הוא עדיין אבא, שלי ושלך, אם נרצה או לא.

וכמו אבא טוב שעושה הכל למען ילדיו כך גם הקב"ה.

אם זו תהיה הנחת היסוד שלנו, השאלות שנשאל יהיו אחרות.

אני ומיכאל נקלענו לחוב של יותר מחצי מליון דולר, זו גם הסיבה ששרפו לנו את הבית, ועכשיו חיינו נמצאים בסכנה. אנשי השוק האפור, מאיימים עלינו במוות.

אני כותבת ורועדת כולי.

לא חשבתי שחיינו יהיו אי פעם תלויים בכסף. אבל המציאות עולה על כל דמיון ונכון לעכשיו כל רגע עבורנו הוא קריטי.

אני פונה אליך, אבא שלי, כי אני יודעת שאתה יכול לעזור לנו. יש לך את האמצעים, ואני מבקשת ממך בתחנונים רבים, לשים מאחורה את כל השנים מאז שחזרתי בתשובה, ולהסתכל עם הפנים קדימה.

לחשוב על האפשרות להעניק לנו חיים.

שלך וביתך, דבורה".
***

"דבורהלה ביתי האהובה,

התרגשתי לקבל מכתב שלך. את שואלת לשלומי, אבל למה את לא מתקשרת?

אני יודע את התשובה, אני יודע שאת חוששת ומפחדת מהגישה שלי כלפי אלוקים, אבל עם הזמן הכעס הלך ונמוג כשאני רואה אותך ואת מיכאל מנהלים חיים טובים ומאושרים.

אני רוצה שתבואו, אבל מיד אחרי שאמא נפטרה, רציתי רק שקט, להתנתק מכולם.. ולכן ביקשתי מכם שלא להגיע.

אני זוכר את הלילה האחרון שבו דיברתי עם אמא והיא אמרה לי כמה חבל שלא רצינו להיות קרובים לאלוקים. יום למחרת היא נפטרה וחשבתי לעצמי שלפחות עכשיו היא קרובה אליו…

אני עצוב ומבוהל לקרוא על השריפה… ומזועזע לשמוע שחייכם נתונים בסכנה!! לא אאריך בשאלות מתבקשות.. אני מתאר לעצמי שזה לא היה בשליטתכם.

כן, אני מוכן לשים הכל מאחורה ולעזור לכם בכל מה שצריך. לא הייתי אומר לך את זה לפני שאמא נפטרה, אבל הבדידות והזמן הרב, גרמו לי לחשוב על מהות החיים והמוות, והבנתי שילדים זה כל החיים.

מה נשאר פה אחרי המוות? רק הילדים שלנו בהם השקענו את כל נשמתנו… אותם גידלנו וחינכנו לערכים טובים ונכונים… (אני יודע שלך יש תשובה אחרת לשאלה הזאת… נניח לזה. היחסים שלי כלפי אלוקים לא השתנו) אומנם אני ואמא לא הצלחנו לחנך אותך כפי רצוננו, אבל הורים נשארים הורים לתמיד.

אני מחכה לשיחת טלפון ממך, נדבר ואעביר לך כמה שאת צריכה אל חשבון הבנק שלכם.

אתם יקרים לי,

אבא".