לב אפור / 23

תה נענע ועוגיות גרנולה

לפרק הקודם

"חיהלה די כבר עם זה!" ליבי התחרטה על המשפט רגע אחד מאוחר מדיי.

'למה להוריד ולכבות בעניינים של אמונה? רוצה להאמין? שתאמין. לשאול אפשר, לצעוק זה כבר מוגזם' הסבירה לעצמה.

"סליחה…" התנצלה ליבי.

"את יכולה להסביר לי מאיפה את חושבת שהכסף יגיע אלינו פתאום? ובכלל, אני רוצה להבין אבא, איך זה קרה שאנחנו חייבים כסף? ועוד יותר מחצי מליון דולר!" ליבי היתה נסערת, וצנחה על הספה הלבנה.

מיכאל הרהר לרגע, ניסה לחשוב מה יענה לבתו ומה יספק אותה.

"אני רוצה לספר לכן משהו חשוב" הוא הוריד את ראשו, שפשף את ידיוי אחת בשניה והסתכל עליהן בחזרה.

'כמו תמיד, אצל אבא הכל חשוב'  נזכרה ליבי וקראה לחיהלה שתשב גם היא.

דבורה ניצלה את רגעי השקט כדי להביא תה נענע מתוק עם עוגיות גרנולה שאפתה הבוקר.

"תודה אמא" אמרה חיהלה.

"אבל לפני הכל, חשוב לי שנדע ונזכור כולנו: יש מי שמנהל את הכל, ואנחנו אין ואפס לידו, אנחנו רק אורחים, והוא יעשה בנו כרצונו"

לאחר ההקדמה, סיפר מיכאל על השתלשלות האירועים.

הפיתוח המוצלח שהיה זקוק לעוד משאבים, ההלוואה מאנשי השוק האפור, האיומים שהטרידו, ולבסוף השריפה שכילתה את ביתם.
"כדי שנוכל להחזיר את השלווה לחיינו, נצטרך לשלם להם הכל ובמזומן. והכי חשוב, תוך שבוע מהיום"

"עכשיו אני מבינה את ההודעה שקיבלתי לפנות בוקר!"

ליבי נכנסה להודעות, והגישה את הנייד לאביה.

מיכאל נחרד. האיומים על חיים ומוות הגיעו גם אל בתו…

"ליבי, איך זה שלא סיפרת לנו?" הוא היה נסער מניסוח המילים הקשות והדוקרות, אפשר היה להרגיש את ריח המוות מתוכן. הם רציניים בכוונות שלהם, והוא לא מעוניין להיות הכותרת הראשית בעיתונים.

-משפחה חרדית נרצחה לאחר שריפת ביתם, המשטרה חוקרת את נסיבות האירוע-

מיכאל הצטמרר.
"למה שאספר? חשבתי שזו טעות או משהו…" ליבי לא סיפרה  שהיא התעוררה מצליל ההודעה, קראה מתוך שינה, התעוררה לחלוטין, ולא הצליחה להירדם מהפחד ומהמחשבות שהטרידו אותה.

דבורה ניגשה אל ליבי, הניחה את ידה על כתפה "ליבי שלי, לא משנה אם זו טעות או שזה אמיתי, אנחנו, אני ואבא דואגים לכן ורוצים לדעת מה עובר עליכן. אם לא תספרי לי אז איך אדע מה עובר על הבת שלי?" קולה של אמא היה רך ומלא באהבה.

"לא סתם הפסקתי את ההתעסקות בארגון, חשוב לי להשקיע בבית, בכן. אנחנו נעבור את התקופה הזאת ביחד ועם המון אמונה. אני שמעתי אותך אתמול, קמה ומסתובבת, יוצאת למרפסת… תבטיחי לנו, שכל דבר שמטריד אותך את מגיעה ומספרת"

לליבי התרוצצו עשרות מחשבות ורגשות.

היא הופתעה מהחום והאכפתיות שהפגינה אימה כלפיה.

"אני לא חושבת שאני יכולה להבטיח דבר כזה" ליבי הרגישה שזה גדול עליה, פחד משבש לעיתים.

"חבל לנו" הצטער אבא "אבל תדעי שאנחנו תמיד כאן. אפילו שלפעמים נראה שלא. גם עבורנו התקופה לא קלה, והראש עובד שעות נוספות, אנחנו קודם כל הורים.."

"חיהלה," פנה אליה.

"מה איתך? את יכולה להבטיח דבר כזה?"

"גם אני קיבלתי הודעה מהם"

"ו..?"

"הבנתי שמה שצריך לקרות, יקרה בכל דרך! ואם לומר את האמת, זה עורר אותי לתשובה, לחשוב על הימים האחרונים שלי בעולם הזה, לעשות תשובה על המעשים שלי.. זה נתן לי הרבה!"

"תגידי מה שלומך? מאיימים עלינו ברצח ואת לוקחת זה לכאלה כיוונים הזויים?!"

"למה הזויים? אנחנו בני אדם ויום אחד אנחנו נמות. ואם כבר, לפחות שזה יהיה בתשובה. אלו היו המחשבות שלי. לא שלך.." לחיהלה היה חשוב להפריד את הדברים.

"ולא פחדת?"

"ממי יש לי לפחד?"

"מהאנשים האלה! מהאיומים!"

מיכאל ודבורה הקשיבו לדיון ברתק. הבנות שלהן גדלו ופיתחו דעות משלהן. דבורה נזכרה בימים שהיתה מנהלת שיחות פילוסופיות עם אחותה.

"כל רגע יכול להיות מפחיד. תסתכלי על הנברשת" היא הצביעה עליה "אם היא מתנתקת מהקיר, אנחנו בסכנה. את מפחדת ממנה?"

"לא, מה הסיכויים שהיא תיפול? מי שהתקין אותה עשה את זה בצורה מספיק חזקה"

"אבל היו סיפורים כאלה… הכל עלול לקרות. הקב"ה הוא זה שאחראי על מה יקרה לנו בכל רגע, וכשנאמין בו, לא יהיה לנו ממה לפחד!"
"טוב, אז את אומרת שלא צריך לפחד מהאיומים של האנשים האלה ולכן גם לא לשלם את הכסף?"

"את זה לא אמרתי. אנחנו נעשה את ההשתדלות מצדנו ולא נחכה לניסים…"

"בקיצור את מפחדת מהם" סיכמה ליבי.

"ואת בעצמך אמרת שיהיה את הכסף, מאיפה בכלל? זה לא נקרא לחכות לניסים?" ליבי לגמה מעט מהתה.

"אתן פשוט חמודות. איך שאתן גדלות ומפתחות דיון רציני, אני גאה בכן" התערב אבא בשיחה המשותפת לבנותיו.

"בואו נצא מתוך נקודה שאנחנו צריכים לשלם את הכסף הזה. אומנם הם נתנו לי סכום רציני בתור הלוואה, ועם הזמן הריביות הכפילו והשלישו את עצמן.. ומהסכום הכולל ישנו רק חלק שמגיע להם, אבל יש את הקב"ה שמנהל את העניינים, ורוצה שנשלם להם, כי הוא רוצה אותנו חיים וממשיכים ללכת בדרך התורה ועושים מצוות"

"אבל מאיפה נשלם להם סכום כזה?" הקשתה ליבי.

"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, רש"י מפרש את הפסוק ומסביר שהקב"ה מפרנס ונותן עד לשובע, ובאופן מושלם וטוב, בואו נכוון חזק בפסוק הזה, ובעז"ה עוד נרגיש את זה"
אבא חייך בעצב. החוב הזה מעיק, קירות הבית סוגרים עליו והוא מרגיש את האימונים של האמונה.

"אומנם זה קשה, הוא הרים את ראשו והסתכל עליהן. אבל למבחן הזה אין מועד ב', וכולנו נעבור אותו בהצלחה!"

'רק אבא ידבר במושגים של מבחנים. זה סופו של כל סטודנט… אפילו שהוא כבר ד"ר…' ליבי הסכימה לעצמה לצחוק בליבה על סגנון ההתבטאות של אביה.

***

צלצול הנייד של ליבי נשמע,

"זהבה! מה שלומך?"

"מה שלומך את?"

"ב"ה טוב"

"את נשמעת מעולה, את יודעת?"

"כן? טוב לשמוע"

"רציתי להציע לך שנעשה משהו משותף ביחד, מה את אומרת?"

"אני אומרת שקודם כל תסבירי את עצמך. מה זה 'משהו משותף'? מה את זוממת ילדה?" ליבי היתה במצב רוח משוחרר. השיחה המשפחתית לצד התה והעוגיות גרנולה של אמא, עשו לה טוב.

"אני מאמנת קבוצת בנות מהיסודי לריקוד, ועוד כמה בנות מחטיבת הביניים לכמה קטעי דרמה.. חשבתי שאיתך זה יכול להיות מהנה וחוויתי הרבה יותר מאשר לבד…"

"הבנתי. לכבוד מה האימונים? פתחת חוג?"

"עוד לא. יש דינר התרמה גדול לטובת הארגון "עזר ליולדת" שמעת עליו?"

"זהבה, תחפשי מישהי אחרת".