לב אפור/ 16

תתמודד?

לפרק הקודם

בוקר.

המולה אופיינית, תלמידות ממהרות, ושעון שמתריע על חמש דקות לפני הצלצול.

"שמעתן מה קרה לבית של ליבי?" שאלה שרה בזעזוע.

"לא" ענתה חנה'לה בתדהמה "מה קרה?" הפצירה בה לספר.

"הבוקר, ממש לפני שיצאתי מהבית, שמעתי את אבא שלי אומר שהוא עבר בשכונה וראה שכל הבית שלהם נשרף!!"

"את מדברת על הבית של קאופמן, נכון?" נכנסה צירה אל הכיתה ושמעה את שתי המילים האחרונות של שרה.

"ממש עכשיו עברנו בשכונה שלהם, בדרך למעון של אחותי, הבית ממש מפורק והרוס לגמרי… מסכנים" אמרה ברחמנות גלויה.

"רגע, ומה עם ליבי? קרה לה משהו? מה עם כל המשפחה שלה?" שאלה תלמידה נמוכת קומה בטון רגיש.

"אין לי מושג" ענו ביחד שרה וצירה.

"מסכנים.." אמרה חברה אחרת. "ככה באמצע החיים לאבד את הבית.. איך זה קרה בכלל?" הסתקרנה.

"כן, איך נשרף להם הבית בעצם?" שאלה מנוחי "איך בבית של קאופמן, עם מצלמות וחיישנים וכל הטריקים החדישים קורה דבר כזה?"

בליל של קולות נשמע בחלל הכיתה, ושאלות ותשובות התעופפו באוויר.
בצד הכיתה, סמוך למקום המיותם של ליבי ישבה זהבה בדממה.  אבל בתוך הלב פנימה התרגשה וקמה לה סערה. היא מרגישה מהומה בתוכה, הרבה קולות שונים ושלל רגשות שמאיימים להתפרץ.

היא זוכרת שליבי עדכנה אותה עוד בערב ההוא שהם נוסעים כל המשפחה לנופש בצפון..

מה הם עושים עכשיו? לאן הם יחזרו?

איך ליבי מקבלת את כל העניין הזה בכלל?

כניסתה המהירה וברכת ה"בוקר טוב, בנות" של המורה שפרה הנמרצת קטעו את חוט מחשבותיה באחת.

התארגנות מהירה לקראת התפילה והדיבורים פסקו. זהבה הרגישה שהיא לא מסוגלת להתרכז עכשיו בתפילה, לכוון בפירוש המילים… המוח שלה עסוק בליבי, שנמצאת אי שם בצפון, נופשת לה ולא יודעת ממה היא ניצלה.

"בנות!" נישא קולה של המורה.

"אני יודעת מה מטריד אתכן עכשיו, גם אני שמעתי את זה הבוקר, אבל עכשיו זהו זמן תפילה. הזמן שבו אנחנו מתחברות אל הקב"ה, לדבר איתו על הכל.. לבקש.. בואנה נתפלל מעומק הלב, ולאחר מכן נדבר על חדשות הבוקר המסעירות.

דברי המורה הדהדו בראשה של זהבה. היא נזכרה במילותיה של אימה שתמיד אומרת שלפני שמדברים עם אנשים בבוקר, עלינו ראשית כל לדבר עם ה', להודות לו על היום שהיה ולבקש על היום הבא.
הבנות שקעו בתפילה חרישית ולחש המילים התנגן ברקע.

שלווה זמנית הורגשה בכיתה.

"כולנו שמענו על השריפה המצערת שארעה הלילה בבית של ליבי," פתחה המורה את דבריה. "קשה וכואב לשמוע על דבר כזה, בפרט כשמדובר במישהו שאנחנו מכירות.. אבל בחסדי השם אין נפגעים בנפש, ונקווה שגם הנזק שנגרם לרכוש יושלם בקרוב.

מישהי רוצה לשתף אותנו איך היא שמעה על זה? מה היא מרגישה?"

שרה וצירה שיתפו את המורה במה ששמעו, בנות אחרות העלו שאלות על האירוע ורק זהבה ישבה בשקט.

"זהבה" פנתה אליה המורה.

היא שמה לב שנוצר קשר בין השתיים.

"מה את אומרת?" ניסתה לערב אותה ולגרום לה להיות חלק פעיל בשיחה.

"ליבי ומשפחתה יצאו לנופש בצפון, לכן היא גם לא הגיעה אתמול" הזכירה בדרך אגב, "לשלושה ימים".

"זה פרט שלא שמעתי" ציינה המורה "אז למשפחת קאופמן שלום" פניה התעננו.

"בנות, אני רוצה להסב את תשומת ליבכן לכמה דברים חשובים. יעברו כמה ימים, אולי בתחילת שבוע הבא או אפילו אמצע שבוע, וליבי תחזור לכיתה".

היא נתמכה עם כפות ידיה על הכיסא, מנסה להחזיק את עצמה עומדת.

"כרגע יעברו עליהם ימים לא פשוטים. זה כאב, זה צער עצום ואובדן גדול לאבד בית. בית זה המקום שבו מרגישים בנוח, אהובים ורצויים. בית זו שייכות. זה חלק בלתי נפרד מהאישיות של האדם. כמובן שיש לבית משמעות גם מבחינת החפצים, רהיטים, בגדים, תמונות וזיכרונות חזקים ומשמעותיים שמלווים ועושים את מי שאנחנו".

מעיני זהבה זלגו דמעות. היא מחתה אותן בשקט. היא מבינה כל כך על מה המורה מדברת. מרגישה קרובה לתיאור הצורב.

היא התהלכה סביב השולחן שלה. מרחפת במבטה על בנות הכיתה, שכמו תמיד שתו בצמא את דבריה של המורה שפרה, המחנכת הנערצת שלהן.

"אנחנו, בתור חברות הכיתה של ליבי, נביע את התמיכה שלנו בה. לא ניתן לה להיות לבד עם הכאב. ניתן כתף, נעזור במה שאפשר ונהיה שם בשביל ליבי"

"זה לא הזמן לשאול את ליבי שאלות. אם ליבי תרגיש צורך לספר, היא תשתף אותנו. אני בטוחה. שאלות עלולות להיות מאוד מעיקות"

"בסדר.." אמרה שרה בהכנעה.
"אבל איך היא תדע שאכפת לנו אם נתעלם?" ביקשה חנה'לה להבין.

"כן, המורה, שאלות מראות על התעניינות, אכפתיות" הסכימה צירה.

"אתן צודקות, אבל כרגע זה שלב מוקדם מדי". הסבירה המורה.

"אולי את, חני, תאמרי לי איך אפשר להביע אכפתיות במצב הזה?

כמובן בצורה רגישה ובוגרת"  פנתה המורה אל חני שהצטרפה לקולות השואלים.

"אולי.. אולי אם נתנהג אליה ברגישות?" שאלה חני.

"בהחלט. יפה מאוד. להבין אותה ואת מה שהיא עוברת… להיות רגישים למצב שלה" הסכימה איתה המורה.
"עוד פרט שצריך לשים לב אליו" הוסיפה "חשוב שתעזורנה לה להשלים את הימים שהחסירה.

מי מוכנה להתנדב לכך?"

"פתאום אכפת לה למורה הזו.." סיננה מרים בשקט לרחלי היושבת לצידה.

"איפה היא הייתה כשאני עברתי את מה שעברתי?

למה אז לאף אחת לא היה אכפת?

ולמה אף אחת לא התעניינה ולא הציעה עזרה משום סוג?

שתתן לליבי להתמודד לבד.

אני עשיתי את זה יפה מאוד."

מנוחי התנדבה להשלים לליבי את החומר, הקולות בכיתה דעכו אט אט והמורה שפרה שקעה במחשבות.

ליבי קאופמן תתמודד?