לב אפור/15

חורבן הבית

לפרק הקודם לחצי כאן

"חמש שיחות שלא נענו, פעמיים עדינה לנדמן, כמה מספרים לא מזוהים וגם מספר חסוי" קרא מיכאל מתוך מסך הנייד שלו כאשר התארגן לצאת לתפילה.

"טוב, נחזור אליהם אחר כך" הוא לקח איתו את תיק התפילין וסגר חרישית את הדלת. דבורה עדיין ישנה.

איזה מנין מקסים!" מיכאל חזר מרוגש מהתפילה."

דבורה התאפרה מול המראה.

"ב"ה! מה היה שם כל כך מיוחד?" התעניינה.

"משהו שם באווירה היה מרומם, נרגש כזה… הרגשתי קרוב לאלוקים" הצליח להגדיר לעצמו את שהרגיש.

"מדהים.. שנזכה להרגיש קרובים לה' תמיד!" ייחלה דבורה.

"הערתי מקודם את הבנות, מקווה שהן מתארגנות" היא מרחה מייקאפ על הפנים.

"מעולה. תכנתי שנצא היום לשייט באגם היפיפה הזה" הוא הביט בים הכנרת.

"רק שהכל ילך טוב עם ליבי.. שתתנהג כמו שצריך.. היא מוציאה ממני הרבה כוחות" היא נתנה מבט במיכאל וטבלה את המברשת בצלליות.

"אני רואה את זה.. מה יכול לעזור לך?"

"לא יודעת… היא כל כך אחרת ממה שהייתי רוצה" נאנחה.

וזו הבעיה" אמר חרישית. "

"לא הבנתי, מה הבעיה?" רצתה דבורה להבין.
"כשאת מצפה מליבי לעשות דברים ולהתנהג בצורה מסוימת, את מכניסה אותה לתבנית מאוד ספציפית. אבל היא לא בתבנית הזאת בכלל" ניסה להסביר את טיפה מהים של היחסים ביניהן.

"אז מה אתה מציע לעשות?" רצון ונכונות תמיד היו לה.

"נסי לקבל אותה איך שהיא, עם מה שהיא, למרות הצעקות, האשמות וכל הדברים שלא היית רוצה שהיא תעשה"

"לא יודעת, זה קשה לי" היא הנהנה בראשה לשלילה. זה נשמע לה גדול עליה.

"אני מבין אותך… אבל אולי תנסי בכל זאת?" הפציר בה.

"אנחנו ההורים שלה, ואם נבחרנו לשליחות הזאת אז אנחנו ראויים לה" הזכיר לה את המטרה המשותפת שלהם.

אין לי כבר כוח לשליחות הזאת" אמרה ברגע של תסכול. "

דבורה די" הוא קטע אותה."
 

יש לנו גם את חיהלה, היא מביאה הרבה נחת, תזכרי את זה""

"אתה צודק" אישרה את דבריו וחיוך קטן התגנב לפניה כשנזכרה בחיהלה שלה. מיכאל יודע להכניס אותה לפרופורציות.

"אז כימיה זה גם בין אנשים, אה?!" היא מרחה את האודם של שפתיה.

הייתי אומר תקשורת וכימיה בין אנשים""

דפיקות קלות ומוכרות נשמעו בדלת.

כן?" אבא פתח לחיה'לה את דלת החדר. "

"בוקר טוב אבא ואמא, נרד לארוחת בוקר?" שאלה.

כן, רק איפה ליבי?" שאל אבא. "

"היי אני פה" הראש שלה הציץ מהחדר.

בוקר טוב" אמרה גם אמא."

הם יצאו מהחדרים וירדו אל חדר האוכל.

ריח המאכלים הגיע עד לכניסה ללובי והמנגינה הנעימה שהתנגנה ברקע הוסיפה רוגע לאווירת הבוקר השלווה במלון.

"בוקר אור! מי כבודכם?" שאלה הפקידה עם חיוך ידידותי.

"קאופמן" ענתה אמא.

"משפחת קאופמן…" הפקידה עלעלה ברשימות, היא הסתכלה ברשימת האורחים של ארוחת הבוקר.

"הנה, שולחן מספר 12. אתם ארבעה סועדים נכון?" רצתה לאמת נתונים.

"נכון" חייכה אליה דבורה.

"לבריאות!" איחלה.

"אבא, אני מכינה לך צלחת" הודיעה ליבי "מה תרצה?"

מיכאל הופתע, ליבו התרגש מהמחווה.

חיה'לה נקטה בצעד דומה "מה בשבילך אמא שלי?"

"תודה לכן חמודות!!" התרגשה.

הם התיישבו לאכול מתוך אחווה משפחתית.

"תשמעו בדיחה" אמרה חיהלה.

"איש אחד מספר לחבר שלו: וואו איזה שכן חצוף יש לי! מי דופק בדלת בשתיים בלילה? אני באמצע שיעור תופים..!!"

כולם פרצו בצחוק מתגלגל, חיה'לה מפתיעה אותם לפעמים.

צלצול הנייד של אבא התנגן בעליזות.

על הצג הופיע שמו של אייל לנדמן.
הלו?" "

"בוקר טוב מיכאל"

"בוקר אור גם לך"

"תגיד איפה אתה?"

אני בטבריה, למה אתה שואל?" התפלא. "

"כי הערת את כל השכונה אתמול באחת בלילה" אייל ידע שעל המשפט הזה הוא היה אמור לדלג, אך את הנעשה אין להשיב.

"אני הערתי את כל השכונה באחת בלילה? מה זאת אומרת? אני נופש עם המשפחה בטבריה.." לא הבין מיכאל לאן אייל חותר.

"לא רוצה להפריע לך בנופש אבל.." הוא עצר לרגע, ניסה לסדר את המילים ולגמור עם זה כבר.

"תקשיב, אני לא יודע איך להגיד לך את זה" פתח במשפט המוכר המבשר על משהו רע.

"אתה יושב?" התעניין במצבו, שלא יהיו אסונות נוספים. הוא לא יודע איך מיכאל יקבל את הבשורה.

"כן" מיכאל זז על כיסאו באי נוחות. מתחיל להבין שמשהו לא טוב קרה. אחרת ההקדמות האלה מיותרות.

"אתמול היו פיצוצים חזקים מהבית שלך והוא עלה בלהבות" אייל השתדל לעשות את זה ברכות כמה שיכול.

שלי??" לחש כלא מאמין."
 

כן.. אני ממש מצטער" הביע אייל את השתתפותו בכאב. "

"ומה עם כולם?" מיכאל הבין שעליו לשקול את מילותיו. אסור שהבנות יבינו לבד את שארע.

"כולם הגיעו לגינה, אין ניזוקים בנפש, אבל הרכוש…" נתן לו להבין בעצמו.

"כן אני מבין" הוא הנהן בראשו בכבדות.

"שיהיו בשורות טובות!" רצה לתת לו קצת תקווה.

מיכאל ניתק את השיחה. תוגה על פניו. האווירה השתנתה באחת.

אבא, מה קרה?" שאלה ליבי."

שאלתה נותרה תלויה באוויר.

עיניו הוצפו בדמעות. הוא הסתכל על דבורה.

"אנחנו צריכים לדבר" הם יצאו אל מרפסת הלובי.

"דבורה!!" הוא נשנק בבכי נסער  לא יכול עוד לעצור את סכר הדמעות. שלל הרגשות שצבר בתוכו בתקופה האחרונה התפרצו מתוכו ללא הכנה.

"מיכאל מה קרה?" היא נבעתה.

"דבורה אני כל כך מצטער…" אמר מבין הדמעות.

"על מה? מיכאל מה זה היה הטלפון הזה?" דרשה לדעת.

הוא לא ענה.

דבורה שלפה משום מקום חבילת טישו והרגישה את האדמה רועדת מתחת לרגליה.

"מי זה היה?" היא נתנה בו מבט מבקש-דורש להבין מה היה בשיחה שהסעיר אותו.

"אייל לנדמן" אמר מבין הדמעות.

"ו…? מה הוא רצה?"

הבכי של מיכאל התגבר עוד יותר.

"אני כאוב, שבור. הם ריסקו לי את החיים! את הכל!!" יבבות קורעות לב יצאו ממנו.

"תסביר את עצמך, מי זה הם? מה הם עשו לך ואיך זה קשור ללנדמן?"

דקות ארוכות של שתיקה עברו עליהם. עוד ועוד דמעות מצאו את דרכן החוצה על לחייו של מיכאל.

"דבורה, אני רוצה לספר לך משהו חשוב.

לפני כמה חודשים לקחתי הלוואה"

עיניה של דבורה נפערו. הלוואות לבעלי יכולת כמוהם?!

"כן.. ההלוואה הזו נועדה כדי לעזור לי לגמור את הפיתוח הפרטי שלי שאני עובד עליו בשנים האחרונות.

נגמר לי התקציב שהצלחתי לגייס בזמנו,

התחלתי לבדוק על הלוואות בתנאים טובים, כמו למשל מזומן ומועד פירעון מאוחר… בחיפוש ברשת הגעתי להצעה טובה מאוד, ותוך יום קיבלתי את מלוא הסכום במזומן" הוא קימט את הטישו.

נשימתה של דבורה נעצרה.

"אחרי כמה שבועות הם התחילו להתקשר, בהתחלה השיחות עוד היו בסדר, לגיטימיות לכאורה, אבל אז הם גם שלחו מיילים עם בקשה להחזיר את ההלוואה פלוס ריבית אסטרונומית… ועם הזמן הם גם החלו לאיים על חיי, על חיי הבנות ועלייך, הייתי לחוץ מאוד. בשלב הזה הבנתי שמדובר בשוק האפור"

קולו נעצר והוא געה בבכי מחודש.

"ומה קרה עכשיו?" דבורה הרגישה ששריריה נמתחו והיא כבר רוצה לדעת.

"חשבתי שמוטב שנצא קצת לנופש להתאוורר מהמצב הלחוץ הזה שהטריד אותי הרבה לאחרונה"

דבורה נזכרת בימים שהוא היה מעיר את הבנות בבוקר עם מוזיקה, הם היו יושבים לסעוד ארוחת בוקר משותפת, וכמובן הנסיעה היומית למוסדות הלימוד של הבנות… בתקופה האחרונה הוא כלל לא הורגש בבית.

"השתדלתי להסתיר את זה, שאת לא תדעי ושהבנות לא ירגישו את הלחץ, היו דברים שלא הצלחתי לעשות כרגיל, אבל עכשיו את כן יודעת וגם הן ידעו…" הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהטיל את הפצצה.

"אתמול בשעה אחת בלילה הבית שלנו התפוצץ ועלה בלהבות" הנוזל המלוח התחדש וזרם לו על הפנים.

דבורה פתחה את פיה כדי לדבר אבל נאלמה דום.

היא הצטרפה לבכי של מיכאל. רועדת ומיוסרת. דמעותיה מחקו את האיפור שעמלה עליו הבוקר ועיניה היו כבויות.

הבית הפרטי של משפחת קאופמן נחרב.