לא הדלקתי.. היא נדלקה. פתאום….

אש החיים
בוערת
דולקת, בפנים
לא עוצרת.

זרנוק מים..
פתאום אין אוויר.
מביטה לשמים
מחסום לא עביר.

אש החיים,
נהפכת לאש המוות.
חלום בלהות
חושך, גיא צלמוות.

הכל בוער
בתוכי.. שורף.
משתולל, לא עוצר
בכל צעד רודף.

מחפשת מנוח
מקום לדרוך..
את הראש להניח
מעט טוב ורוך.

האדמה רועדת..
אין מקום.
העולם מיטלטל
נמוג חלום.

ממלא כאב
את החלל,
את הכוח שואב
הופך כל חי לחלל.

עשן מיתמר
אש המוות והחיים
אין מי שיצטער
על רצונות שנכבים.

קשה לנשום.
גם אין בשביל מה.
עשן ממלא כל מקום
לא נותר בי מאומה…
ריסים מושפלות
לא מכירה את עצמי
מחשבות שעולות
תהיות על קיומי..

הרגשה נוראית
נגמרות המילים
שאול תחתית
שמשם.. רק עולים.

קדושת החיים.
בשואה הפנימית..
חיים שהם נעלים
במהותם העצמית.

לא משנה
שום הרגשה
עם או בלי אמונה
ביהודי יש קדושה.

איי. נושמת..
עמוק לבפנים
בחי ובמת
מפיחה רוח חיים.

לא בחרתי
להמשיך לחיות,
אולי נבחרתי
פשוט להיות.

צריך לעשות מעשים
עם כוונה וחיות..
אבל יש רגעים עצמיים
ששם אין אשליות.

עצם יש.
עצם הלוז בפשטות.
גם כשנכבת האש..
קדושת החיים במהות.

החיים לא שלי.
יש רבונו של עוילם
טוב לא גבולי
שבו, מחייה. את כולם.