לאוהדות ממלכה במבחן + מרגל להשכרה

היי, שיתוף ראשון שלי כאן, אז אני אשמח לתגובות על הקטע.

הקטע מיועד לבנות שקראו את שתי הסדרות המובילות בספרות החרדית – ממלכה במבחן ומרגל להשכרה.
קריאה נעימה!

אלי החנה את האופנוע מרחק שתי רחובות מהבית שלו. מותש ולאה הוא פוסע, ועם זאת הוא דרוך לכל רחש, כמו תמיד.
אייל עלה עליו. דווקא הוא. אלי מרגיש מרוקן מכל דבר. הוא נתן כסף כי היו לו ייסורי מצפון, נטו למטרה טובה. על זה שהכסף הלך ללא ידיעתו למימון ארגון טרור – הוא לא אחראי. אבל אולי, ייתכן בכלל שלא היה צריך לתת את הכסף הזה.
וכאשר מינו אותו לחקור את התיק, הוא ניסה להתחמק וניסה להטעות. הוא לא חשב שיביאו את התיק לאייל גלבוע! ויותר מזה הוא לא חשב שאייל יצליח לעלות על תמונה שלו משוחח בטלפון ציבורי.
אייל מרגיש נבגד.
זה הגיוני.
והוא מרגיש טיפש. טיפש מטופש.
"סלח לי, אדון נכבד", עוצר אותו בחור בהיר ברמה מוגזמת ולבוש בבגדים מוגזמים עוד יותר.
"כן", עונה אלי בחביבות מזויפית, ידו על אקדחו.
"ראית אולי אדון לבוש בבגדי מסע עם זקן מעט אדמוני?"
אלי מצמצם את עיניו בחוסר הבנה. "את מי ראיתי?"
הבחור, בן גילו בערך, נאנח תיאטרלית. "האדון שלי נעלם. אני מחפש אותו".
"אדון?!"
"כן", עונה הבחור בתמיהה. "מה לא ברור כאן?"
"אפשר לדעת איך קוראים לך?" אלי בוחן בעין ביקורתית את בגדיו המוזרים של הבחור הבהיר, את נעליו מחודדות החרטומים ואת שיערו הבלונדיני-לבן.
"אלרון, אלרון הנורדי".
"ומאיפה באת?" אלי מהדק את אחיזתו באקדחו. אם יצטרך לשלוף אותו – כדאי שזה יהיה מהיר.
אלרון מהסס רגע. "באתי מהדרך".
"מה היה המקום ממנו יצאת לדרך?" קולו של אלי נוקשה, וביד עדינה הוא מוביל את אלרון אל פתח בניינו.
"אם אני לא רוצה לענות?" הוא מנסה להתחמק.
אלי מחייך חיוך שטני, "כדאי שתענה", הוא מוציא את אקדחו ומעביר עליו לטיפה זעירה.
אלרון מתבונן בחפץ יותר מדי זמן, והוא גם לא נראה מפוחד כלל. "מה זה, אם אדוני ירשה לי לשאול", קולו מכיל יותר משמץ של לגלוג.
"אקדח", עונה אלי בקול קר, מקפיא.
אלרון מושך את ידו אחורנית. "אני לא מעונין ללכת אחריך. תודה אדוני", והוא פונה לעזוב את המקום. אלי משיג אותו בשתי פסיעות גדולות ומניח יד כבדה על כתפו. "לטובתך, עדיף שתתלווה אלי".
אלרון נועץ בו מבט נזעם, "אתה יודע איפה אדוני?"
"מי זה אדונך?"
אלרון מסתבך בתוך עצמו. הוא חוכך בדעתו האם לחשוף את שמו של נסיך כוזר האחרת ובכך אולי להמיט עליהם אסון, או שאולי צריך למהר למצוא את שלוואן וכך למנוע את האסון.
ומבלי שהוא מספיק לפתוח את פיו הוא כבר מובל אל דירתו של אלי. אלי מושיב אותו על כיסא בסלון, לא טורח להדליק את האור על אף החשיכה של השעה המאוחרת.
"דבר", הוא מורה לו בקול החוקר הקשוח.
"מה לדבר?" אלרון מנסה להתחמק.
"כל מה שאתה יודע", אלי משיב בקול אפל.
אלרון שוב חוכך בדעתו. מה האדם המוזר הזה, גלוי הראש, החי בבתים מוזרים כמו שלא ראה מעולם ומחזיק בחפצים משונים, רוצה ממנו? איך כוזר האחת הספיקה להשתנות מן הקצה אל הקצה? הרי היא ממשיכה את מסורתם העתיקה של אבות הכוזרים, לא כמו מלכותו המתפתחת של יוסף דיאלידאן.
"אני מחכה", אלי מזכיר את קיומו.
אלרון בולע את רוקו. "מה תעשה לי אם אני לא אדבר?"
אלי שולף שוב את האקדח. "מכיר את החפץ הקטן והנחמד הזה? יודע מה הוא מסוגל לעולל?"
אלרון מזיז את ראשו ימין ושמאל. ואלי, שממש לא מאמין למה שהוא מסמן, מחליט להדגים. קול הנפץ מחריד את הבית ומזעזע אותו, וברצפה, שקיבלה לתוכה את הקליע, נוצרת שריטה.
"עכשיו אתה מוכן לדבר?"
אלרון שותק מרוב הלם. עיניו פקוחות לרווחה ופיו פעור. "אתה!!" הוא קופץ בזעם מהכיסא. "אתה חטפת את שלוואן!!"
"עכשיו אתה מתחיל לדבר", אלי מושיב אותו שוב על הכיסא. "מי זה שלוואן?"
אלרון, שעדיין לא מעכל את מה שקרה בזה הרגע, לא משיב על שאלת חוקרו. "אתה גילית את סוד האבקה השחורה. זה אתה, מחוצף", הוא מסנן בכעס.
"אני לא גיליתי את סוד אבקת הנפץ", עונה אלי ברוגע, משלב את ידיו. "גילו אותה הרבה לפני. אני בסך הכל משתמש בה".
"גילו והשמידו!" מתקן אלרון, נועץ מבטים נזעמים באלי ובאקדח.
"גילו והשתמשו", אלי מניח שוב את ידיו על כתפו. "וכעת גלה לי למה הגעת הנה??"
אלרון שותק, ורק כאשר אלי מכאיב לו ממש, הוא פולט: "ברחנו אני ואדוני מכוזר החדשה", וסותם.
"אהה", מהמהם אלי על אף שלא הבין דבר. "תמשיך".
"והגענו לאחוזת בנטיליאן כדי להפקיד את התליונים של הנוסחה אצל האביר הפרוש".
"מי זה האביר הפרוש?"
אלרון מסתכל עליו כאילו נסתתרה עליו דעתו. "הרב מנרם בנטיליאן, שיאריך ימים וירבה את כוזר בתורתו".
"אתה חרדי?" מברר סוכן המוסד.
"מה?"
"חרדי", הוא חוזר.
"לא יודע מה זה חרדי. וחוץ מזה, אני עבד משוחרר, עוד לא התגיירתי".
"לא התגיירת", חוזר אחריו אלי.
"כן".
"ותוכל להסביר לי שוב מי זה שלוואן ומהו השם המוזר הזה?"
אלרון מנסה להתנגד לאחיזתו הכולאת של האדם השרירי מולו. הוא מזכיר לו מעט את כוחו של דודו. "שלוואן דיאלידאן, וזה לא שם מוזר".
"ומה שלוואן-איך-שקראת-לו עושה בחיים?"
אלרון מהסס, לבסוף הוא אוזר אומץ ואומר: "כעת הוא אבא".
"ומה היה לפני?"
"נסיך", הוא אומר בקול נכאים. איך, איך הצליחו להוציא את זה ממנו???
"נסיך! הבנתי. של איזו מדינה?"
"כוזר", אלרון מציע כדבר מובן מאליו. "אם כי, כוזר החדשה. ברחנו, אני אשתו והוא, לכוזר האחת כי אביו, יוסף דיאלידאן, שלח אותי כדי להרוג אותו".
"מי שלח את מי כדי להרוג את מי?"
"אני בדרך כלל לא חוזר על דברים פעמים", אומר אלרון בשמץ של חוצפה.
אחיזתו של אלי מתהדקת. "אתה מוכן לענות או שכבודך האבוד חשוב לך יותר?"
"כבודי לא אבוד. גם בתור עבד – היה לי כבוד, לידיעתך, שודד. מה שלך – אין!"
אלי מוריד את ידיו באחת. "אני שמח לשמוע שאתה קורא לי שודד. תחזור שנית על דבריך!" הוא מצווה.
"אבא של שלוואן בטוח ששלוואן בגד בו, לכן הוא שלח אותי כדי להרעיל אותו".
"ואתה – " שואל אלי. "האם עשית זאת?"
"וכי אתה חושב שאני אבגוד בחבר הכי טוב?"
אלי מזדקף. הוא לא בגד בחבר הכי טוב שלו, זה נכון. אבל עדיין המשפט הזה עורר את מצפונו, ובעצבנות קלה הוא ממשיך בחקירה. "ומה קרה לאותו שלוואן?"
"רבנו", אלרון מודה במעט בושה. "ניסיתי קצת לחנך את המפונק הקטן, אז הוא עזב את האכסניה ומאז כבר כמה שעות שאני לא מוצא אותו".
"אהה", אלי מהמהם שוב. "לאן הוא יכול היה ללכת?"
"לכל מקום".
"והיכן המשטרה?"
"משטרה?" אלרון הוגה את המילה, מציב בסופה סימן שאלה.
"תגיד", אלי מחליט לברר פתאום. "מה זה הבגדים המוזרים האלו שאתה לובש? מאיזו תקופה לקחת אותם?"
אלרון מצמצם את גבותיו. "אלו הבגדים שבאופנה כעת, אם השודד לא מעודכן".
"נראה לי שאתה לא מעודכן. הבגדים האלו יצאו מהאופנה לפני אלפי שנים. פעם אחת בחיי שמעתי על הארץ ששמה כוזר, ושאינך יודע מה זה אקדח ומבוהל משימוש באבקה השחורה – מחשיד אותי מאוד. אתה יודע מה השנה בכלל?"
"מה השנה?" זורם איתו אלרון.
"תשע"ח".
אלרון פותח את פיו בפליאה, ואז סוגר אותו. "ד' אלפים תשע"ח, אתה מתכוון".
"לא", פולט אלי. "ה' אלפים תשע"ח", הוא מדגיש.
"הבנתי". אלרון מגרד את סנטרו. "נדמה לי שהלכתי רחוק יותר מדי בחיפושים אחרי אדוני".