כמו מדבר צמא למים

כך צמאה אני לליבי שלי
מה עושים אם לפעמים אני פשוט לא מרגישה?
כן, פשוט לא מרגישה.
לפעמים אני נמצאת בסיטואציה שאמורה להיות ממש מרגשת, או כואבת, עצובה, שמחה, מלחיצה וכדו', אבל אני פשוט לא. כאילו אני לא נמצאת שם, לא מרגישה. כאילו זה לא נוגע אלי. אפילו שבשכל אני כן מבינה שהמצב דורש ממני רגש כלשהו.

אתן לכן דוגמאות:
בשנה האחרונה, הכרתי ילדה אחת, ונהיינו חברות ממש ממש ממש טובות, היינו כל היום ביחד. הייתה לנו חברות מאוד קרובה, הדדית, ומיוחדת. אני ממש מגדירה אותה בתור החברה הכי קרובה שלי. בסוף שנה הם עברו דירה למקום רחוק, מאוד. כשנפרדנו, הבנתי בשכל שזה עצוב, אבל בפועל לא הרגשתי כלום. פשוט, לא.

אתן לכן עוד דוגמא:
לאחורנה טסתי לרבי?, אבל בטיסה קרתה לנו פשלה קטנטנה, וכמעט פספסתי את הטיסה שלי. כל הדרך במונית לשדה, כשאני יודעת ומבינה בשכל שלי, שהסיכויים שלי להספיק את הטיסה נמוכים מאוד, במקום להיות מתוחה ובלחץ, הייתי עסוקה להסתכל על הנוף ולחשוב על ארוחת הבוקר שאכלתי.

זה קורה לי כל הזמן, כאילו הרגש שלי מנותק. וזה לא שאני מדחיקה, ההפך! אני רוצה להרגיש ולהיות נוכחת, אבל אני פשוט לא שולטת על זה.
עד, שכל הרגשות האלו, שאני אמורה להרגיש, מצטברים ללא רשותי לאיזשהו גוש שחור ומוזר, ומתפרצים בלי שום קשר הגיוני. ואני בוכה ובוכה ובוכה, באמת שבלי סיבה. ועד שאני לא אקבל חיבוק מאמא שלי, והיא תלטף אותי ותגיד לי שהכל בסדר, אני אבכה. וזה יכול להמשך שעות ארוכות, כי לא תמיד יש לי את האומץ להתקשר אליה ולבקש ממנה תמיכה.
זה נורמלי? זה קורה כאן לעוד מישהי?