כלות הנפש?!

לחיות עם הזמן

"בשנות נשיאותו הראשונות נהג רבינו הזקן לומר ברבים כי "יש לחיות עם הזמן". על-ידי אחיו המהרי"ל גילו זקני החסידים שכוונת הרבי היא: שיש 'לחיות' עם פרשת השבוע ופרשת היום של הסדרה השבועית. לא רק ללמוד את פרשת השבוע בכל יום, אלא 'לחיות' עמה." (היום יום, ב' מר חשוון)
פעם ראיינו אישה על הרצף האוטיסטי שמתפקדת ברמה גבוהה (אספרגר למי ששמעה, למרות שהמושג הזה כבר יצא מהDSM האחרון.)
למי שלא מכירה, אוטיזם זאת בעיית תקשורת. לא, הם לא תסמונת דאון. הם נראים בדיוק כמונו, אבל התקשורת שלהם לקויה. לכל אחד זה מתבטא בצורה שונה.
אותה מרואיינת הייתה ברמת תקשורת די גבוהה, היא אמרה שרגשות של השני היא עוד יכולה להבין, אבל זה שבנאדם נושא בתוכו שני רגשות הופכיים? היא לא יכולה להבין.
היא הביאה דוגמה: אין לה אפשרות להבין איך בן אדם יכול לאהוב מישהו, ובו זמנית לכעוס עליו.
בפרשה שלנו מסופר על משה רבינו שבורח למדיין ורועה את צאן פרעה. יום אחד הוא רואה סנה, שיח. "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"
לא צריך לזכור הרבה כדי להעלות צער בלב על השריפות המפחידות שקורות לנו בקיץ בגלל כמה שיחי קוצים שהרגישו שחם להם מידי.
הסנה, אותו שיח קוצני, יכול להיכנס תחת הקטגוריה של "הצמחים שנשרפים בקלות".
אותו שיח עולה באש אבל לא נשרף. הממ, פרדוקס.
הרעיון שמסמל שיח, זה שפלות וענווה, והוא נמשל ליהודי, שמשפיל ומבטל את עצמו.
סה"כ בשורה התחתונה, יהודי צריך לעשות דירה לקב"ה בעולם. שורה עוד יותר תחתונה: הוא צריך לעשות את רצון הקב"ה, להתבטל אליו.
אותו סנה, יהודי, עולה באש.
האש היא אהבה עזה כרשפי אש לקב"ה. תשוקה חזקה להתקרב אליו.
אבל, הוא "איננו אוכל". הסנה לא נשרף. כשיהודי מתמלא באהבה חזקה לקב"ה, אסור שיגיע לדרגה של כלות הנפש. המטרה שלנו כבני אדם גשמיים היא לפעול בעולם הגשמי, ולא להפוך למלאכים. יש לקב"ה מספיק כאלה בשמים. לא סתם הוא ברא אותנו בתור יהודים שמתפקדים בעולם הגשמי.
בחסידות מוסבר על "רשפי אש האהבה בנשמות ישראל, להיות ביטול היש… אינה אוכלת ומכלה אותם… אדרבה, הביטול הזה הוא עיקר החיות".
עכשיו אתן יכולות לרדת לתגובות ולכתוב לי שאני בן אדם לא רלוונטי.
בחייאת, מה הביא אותי להזהיר אתכן לא להגיע לדרגה של כלות הנפש לאלוקות? נשמע לא יישומי בעליל.
עד שציטטתי את הציטוט למעלה, גם אני לא הבנתי באיזה קטע אני כותבת על הזהירות מכלות הנפש. אבל אז בסוף הכל הסתדר לי:
"אדרבה, הביטול הזה הוא עיקר החיות".
אדרבה, כשמתבטלים ומנסים לפנות את ה"אני" ולהפוך אותו ל"אין", אז נעשים חיים. אז מרגישים את נשיאת ההפכים, אז עושים את רצון הקב"ה כמו שצריך.
כשמעלים להכרה שאין דבר כזה אני. הנשמה שהתלבשה בתוך הגוף שלי רוצה ומתאווה לעשות את רצון הקב"ה. כל העניינים האחרים כמו אכילה שתיה ושינה התווספו כדי להשאיר אותה יותר מגושמת, וזה, כדי שתמשיך לפעול כאן בעולם, אז נעשים חיים וחדורים במטרה שלשמה ירדנו לעולם.
אגב, קצת סטיתי מהנושא אז שיהיה עד הסוף: נשמע חסר הגיון שמביאים נשמה רוחנית לעולם גשמי כדי להפוך אותה לרוחני. לא עדיף להפוך את עולם הזה לרוחני מלכתחילה?
אז כולן יודעות לצטט ש"נתאווה לו הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
הקב"ה נתאווה דווקא, ולא רצה או העדיף. ועל תאווה- לא שואלים שאלות! תאווה זה עניין שלמעלה מטעם ודעת. מי שרוצה עוד קצת ללמוד על זה, שתכין את עצמה לקראת י' שבט ותתחיל ללמוד באתי לגני, השנה אוחזים במאמר של באתי לגני תש"כ ואפשר גם ללמוד את באתי לגני תשי"א כמובן.

אז, נשיאת הפכים של אהבה כרשפי אש ולא להגיע לכלות הנפש קצת נשגב מבינתנו, אבל לשאת הפכים של גוף גשמי בעולם גשמי והשתוקקות לעשות את רצון הקב"ה, זה אפשרי.
לפחות לדעתי.
מה דעתכן?