יש לך פה, תצרחי, חברה.

יום יפה היום, סגרירי, כמו הלב שלי. אני פוסעת ברחוב ומתרגשת, העצים רוקדים איתי, שרים את מנגינתי. החול עף לפי מקצב ליבי, מתרגש איתי, רוקד גם כן. הכל עף, נוגע ושב. מסתחרר כבקרוסלה אחת גדולה. הכל רוקד איתי או שאולי מסביבי? רוקד עם הרוח. אני מרגישה נבגדת. כולם חוגגים סביבי, לא מגישים ידיים ומציעים להצטרף למעגל. כמו בבועה. אני פוסעת במהירות, בורחת מאולם האירועים, מהמוזיקה הרועשת שלא נשמעת, מהידיים האוחזות שנוגעות ושבות, עם הרוח, חוגגות לה, שוכחות אותי.

אני נכנסת לבניין הפינתי, עולה שתי קומות במדרגות החדשות והאפורות, התואמות את הלב שלי ומחייכות אלי, מזכירות לי את ההתנגדות שלי לצבע האפור, התנגדות, דעה שאיש לא שמע, לועגות לי. אי לי כח להרגיש נבגדת.

הדלת נפתחת בקלות והבית שקט, יפה ומסודר, מקבל אותי. הארמון הקטן שלי. הסוודר העבה מוחלף בדקיק. מדליקה את המפזר חום היוקרתי ומתיישבת על הכיסא המרופד, אחרי בוקר עמוס ולפני יום ארוך. הדפים הלבנים שעל השולחן מתמלאים מהר בפרצופים. העיפרון במיומנות זז על הדף והיד רק מכוונת מדייקת אבל העיפרון מכיר את הציורים שלי, הם שונים, זהים. התלבטות קטנה בין צבעי אקריליק לעפרונות צבעונים. הידיים שלי רועדות והלב שלי זועק. בוחרת בעפרונות עם חוד משונן שינפץ ויקרע את הבועה שעוטפת אותי. עם כל הדיוק והנשמה אני צובעת פרצופים שנצבעים בחיים. אני מחייכת אל הפרצופים והם לא מחייכים אלי, מוגבלים.

אני צובעת, אף, עיניים, לחיים. לא, אין פה לצבוע, אין פה שיחייך אלי. השפיץ נשבר כאות הזדהות איתי, יוצר קו מכוער באמצע הפרצוף. ניתן לראות בזה שפתיים.

הדף מוכן לפני ואני מביטה בפרצופים הדוממים, ממש כמוני, שותקים את שתיקתי. מקדשים את הבועה, מנפחים אותה ומסתופפים איתי בה, מתכסים בה מפני הקור, הרוח שרוקדת, מפני העולם הבוגד שלועג לי "תהל את יכולה"
לא, אני לא אילמת.

באומץ שאין לי, בשפיץ שבור אני מעגלת קו מכוער באמצע פרצוף, מפוצצת בועה. אני מחייכת ובוכה.