אני לא יודעת אם לספר…

יש לי חברה שעושה כל מיני דברים לא לעניין בלשון המעטה. אני פוחדת שהיא תסתבך בצרות אם היא תמשיך ככה.  רק אני יודעת מזה. אני לא יודעת מה לעשות. ללכת לספר (כלומר להלשין) למורה?? הבטחתי לחברה שלי שלא אגיד מילה
וחברה שלי לא תסלח לי לעולם אם היא תגלה שאני גיליתי

שלום לשואלת היקרה

איזו תחושה תעלה לי בראש כשאשמע את המילה "מלשין"? הלשנה נתפסת בעיני כולנו כמעשה פסול, בוגדני של אדם לא ישר.

אם הייתי רוצה להתחבר לחברה שתלך ותפקיד בידי מישהו אחר את הסודות הכמוסים ביותר שהפקדתי אני בידה? התשובה היא כמובן "לא".

השאלה שאת מעלה כאן היא שאלה מורכבת – האמינות שלי, הביטחון שלי מול הביטחון של החברה, כשבטווח מהדהד מרכיב חשוב נוסף במשוואה – מעשים מסוכנים, אולי בלתי הפיכים מעשים שבמשך הזמן יתכן שהיא בעצמה תצטער עליהם, אבל לא בטוח שאת הגלגל ניתן יהיה להחזיר אחורה.

הלשנה או דיווח
כדי להעמיק בשאלה – ננסה להבין את ההבדל בין הלשנה לדיווח.

המשותף ביניהם – בשניהם חבר מוסר מידע על חברו לגורם שלישי. הגורם השלישי יכול להיות – הורה, מורה, יועצת בית ספר או חברה.

אבל באמת ההבדל בין הלשנה לדיווח – עצום:

הלשנה היא מסירת מידע לאדם על אדם שעשה מעשה לא ראוי, אבל אין למעשה הזה תוצאות הרסניות.
המעשה שעשה אינו מעשה טוב, אך הוא בגדר הנורמה.

ניקח דוגמא מתחום בית הספר:
חברה שלי מרבה לאחר, כשהמורה נוזפת בה על כך, היא מתרצת שהייתה בחדר המזכירות ויש לה אישור. אני יודעת שהיא לא דוברת אמת, אבל – האם הנזק שיכול להיגרם לחברתי או למורה הוא בלתי הפיך ? לא.
החיים הם בית הספר הטוב ביותר, ומן הסתם חברה שלי תלמד בדרך הקשה את החשיבות של מידת האמת – אם היא תמשיך לשקר, מין הסתם מתישהו יתפסו אותה, והאמינות שלה תופחת בעיני אנשים, היא תתקשה להאמין לאנשים אחרים ועוד.

כשאני מוסרת מידע לא מסוכן – אני צריכה לשאול את עצמי "למה" – מה גורם לי לספר למישהו זר על המעשה. יתכן שבתוכי אמצא תשובות של "אני מקנאה בה", "למה שרק היא תערים ותצליח", "שסופסוף היא תקבל מוסר".

זה הזמן להתאפק ולשתוק. לספר מעשים כאלו ממניעים אינטרסנטיים זו אכן הלשנה.

עומת זאת דיווח פרושו – מסירת מידע על מעשה לא טוב קיצוני ומסוכן, לאדם אמין היכול לתת מענה או פיתרון לבעיה שנוצרה. אין לי רווחים מהעברת המידע.

אם חברה עושה מעשים שלא יגרמו לה נזק רציני – אין טעם לספר. אולם, כשאני יודעת על מעשה המסכן את חברתי – מבחינה גופנית או נפשית, כאן אני נצבת שאלה כבדת משקל – "לספר או לא לספר? להתערב או לא?

הכוס הפלאית
כמורה יצא לי לשוחח עם בנות על מקרים מסוימים, שבהם ניצבנו מול סימני שאלה. אחת הכלים היעילים שאימצתי הוא "הכס הפלאית".
אנו אוחזות בשתי כוסות – האחת ביד ימין והאחת ביד שמאל. ושואלת את עצמנו – "מה חני בת העשרים וחמש רוצה לספר לחני בת השש עשרה?" בשאלה הזו אנו מגלות תשובות ממעוף הציפור. אנו מתנתקות מהמצב הקיים, ומרכיבות משקפיים של אותה ילדה, אך ממקום בוגר יותר ומלומד יותר.

כשאני חברה קרובה של נערה העושה מעשים מסוכנים או חשופה למצבים מסוכנים – אני רואה מולי אותה כעת, את אי הנעימות מול החברות, את חוסר הכוח שלי להתמודד אם המקרה שיתכן  שידברו עלי מאחורי הגב.
כשאני מדברת בכוס הפלאית – אני מסתכלת על המקרה ממבט של נערה בוגרת ובעלת חוכמת חיים.

לו יצויר שנראה אישה מכובדת קופצת אל כביש סואן, האם נסחוב אותה בכוח מהכביש? כנראה שכן. ומה עם האישה הקופצת אל הכביש נראת אדם אינטליגנט ? אולי עדיף שלא נתערב?  שתסתכל  היא להיכן היא הולכת…

אבל באמת, ברור שבטווח רחוק  – אנחנו נתחרט מאוד אם לא נעזור לה וגם ברור שהאישה תודה לנו. הרבה פעמים אנשים עושים כל מיני מעשים לא מתאימים רק בגלל שהם במצוקה רגעית.
כעבור זמן מה נשב אם נשב עם האישה על כוס קפה, מן הסתם היא תודה לנו על ההצלה. יתכן שתגיד שנתקפה בסחרחורת ונפלה לכביש, או שלרגע הייתה טרודה במחשבות, אולי היא נתקפה לרגע בחוסר שפיות. בכל מקרה, היא לא באמת רצתה להידרס…

זאת דוגמא קצת קיצונית אבל ממנה אפשר אולי להסיק לגבי המקרה שלנו – כשאני מדווחת על מקרים מסוכנים – אני עושה מעשה נכון, גם אם אוכל להרגיש זאת רק בטווח הארוך. אני רואה את טובת החברה מול עיני ולא את טובת עצמי. אני מוותרת על הנעימות עכשיו, ומתמקדת בעתיד, בזמן בו אני וחברתי נהיה מפוכחות ונבין את ההצלה שבעניין.

ללבוש "כפפות"
אחרי שבדקת שאכן המעשים של חברה שלך אם בגדר מסוכן באמת, ואין לך נגיעות אישיות בדבר, לדווח הלאה זה המעשה נכון, ובכך את מושיטה לחברתך חגורת הצלה, כלים ועזרה מקצועיים שאין בידה וגם לא בידך,

כאן אנחנו מגיעות לנקודה בוערת – שאלת אי הנעימות: החברה שלך עלולה לפרסם לכולן שאת "מלשינה" ו"בוגדת". כינויים שיכולים לגרום לי לאי נעימות גדולה. אולי אפילו – לחרם חברתי, נידוי ופגיעה במעמד החברתי שלי.

חשוב מאוד לעזור לחברה שלך אולם לשמור על עצמך ועליה במקביל. אין צורך לכבוש את היעד  עם אש… אפשר לחשוב על דרך חכמה שגם את תעזרי לה ולא תפגעי מכך וגם היא תקבל את העזרה שהיא צריכה בלי שיפגעו בה.

כמה טיפים לדיווח חכם

1. לא להתייעץ ולשתף בנושא חברות אחרות מהכיתה או בנות מאותה שכבת גיל. זה אולי מאוד מסעיר אותך אבל כדאי להתאפק. שום טוב לא יצא מלשתף חברה שלישית בהתלבטות.
2. למסור קצה חוט – הגורם הוא זה שיעשה את הבירור ויסיק מסקנות. כך שהתראת, אך לא מסרת את כל הפרטים, הבדיקה, החקירה והאימות יעשו בידי הגורם המקצועי.
3. הדיווח יכול להיעשות באנונימיות. תחפשי דרך יצירתית למסור את המידע ללא שמך.
4. את בוחרת את מי לשתף – תשתפי רק את מי שהוא ברמת אמינות גבוהה יותר בעינך. אחת שאכפת לה מחברה שלך באמת ואת יודעת שהיא חכמה ושומרת סוד.
5. אחרי ששיתפת – צאי מהתמונה ותמשיכי את חייך כרגיל. אם אין לך כוחות לעזור לחברה ומצאת דרך יותר חכמה לעזור לה – הטיפול עובר לידיים מקצועיות ואת סיימת את התפקיד שלך בסיפור הזה. עכשיו זה הזמן שלך להיות חברה שלה כרגיל. את לא צריכה לטפל בה.

ומה איתך?
את לא לבד במערכה. כדאי להתייעץ עם אדם מבוגר ולשאוב ממנו כוחות בתקופה הזו. לשתף אותו בהתפתחויות, מה לומר ומתי, לשאוב ממנו כוח. לחוש שיש פה אדם שמלווה אותי בצעד הזה –  לזכור שאת מבקשת עזרה לחברה ובכך את והיא מפנות מקום לעזרה ולסיעתא דשמיא.
בנוסף, לכתוב לרבי – לדווח לרבי על המקרה, על ההתפתחויות ולבקש ברכה.  להבין שאני פועלת מתוך שליחות, ולא מתוך כוונות אישיות. ברכות הרבי מלוות אותי.

כדאי לזכור שהרבה פעמים צל הרים נראים כהרים. כשאנו מגיעים לגשר, הקב"ה נוסך בנו אכויות פנימיים שנותנים לנו כח לצלוח אותו.

אחד מהמנהיגים המהפכניים בדרום אפריקה, נלסון מנדלה, אמר פעם : אומץ אין זה אומר שאין פחד, אומץ משמעו שעם הפחד אנו מוצאים כוחות להתגבר.

איתך בדרך, מושקא