יש גם אנשים מאושרים

בעולם.
פעם פעם, לפני המון שנים…
חי ילד קטן עם משפחתו בביקתה קטנה.
בחורף היה קר בביקתה,
ובקיץ, להטו שם מחום.
בסתיו רוחות ניפצו את מה שנשאר מהחלונות,
ובאביב היה נעים, חוץ מהחרקים שלא הפסיקו לטייל בפנים.

יום אחד עבר על יד הביקתה אדם עשיר, שר חשוב.
הוא ראה ביקתה רעועה, ושמע צלילי חיים מבפנים.
נכמרו רחמיו על תושבי החורבה, והוא החליט בינו לבינו שייכנס ללא הזמנה ויבדוק את שלומם של התושבים שם.
אם שמחים הם ומאושרים- יניחם לנפשם ויעזבם. אך אם עצובים הם ומשוועים לרחמים- ייקחם וידאג להם לבית מרווח ומטופח. לאכל, ולשפע גדול.

רגע, הסיפור בכלל על הילד!
אז… חי לו הילד הקטן בביקתה. לפעמים היה לו, כאמור, קר או חם.
ולפעמים היה הולך לישון כשבטנו לא שבעה די.
לפעמים הלב שלו התגעגעה נוראות לסבתא שהלכה לשמיים לבלי שוב בחורף שעבר.
לפעמים קרו דברים לא נעימים כלל.
אבל הילד היה שמח. כל היום היה שר ורוקד לעצמו.
שהוא חי. ונושם. ויש לו די צורכו!!!
וכל לילה תפסו אותם אבא ואמא והקפיצו אותם על כתפיהם בשמחה וששון. גם בערבים שלא הייתה שום ארוחה לאכול.
שרו הם עד צאת הכוכבים בקול ניחר. על כמה טוב האלוקים.
וגם כשהילד היה לבד, היה שר את אותם הפזמונים.

וכשהעשיר נכנס בצעד החלטי אל פנים הבית, כך מצאם.
הורים מפזזים. ועשרה ילדים מאושרים צוחקים.
נע השר בצער ויצא מן הבית לבלי שיראוהו.
מה חבל, הרהר. כעת לא יקבלו מני אף דבר. מזלם שיחק להם רע.
חשב הוא שזאת הייתה רק סיטואציה קצרה.

והילד החכם שבאותה העת עמד על יד החלון, ראה וגם הבין בחדות את הכל.
חייך הוא לעצמו מן חיון קצת יהיר ומזלזל, וחשב לעצמו:
"אז מה אם בגדינו אינם עשויים משי וזהב, אז מה אם ביתינו לא עשוי שנהב.
אנחנו מאושרים. מתפללים לצרכינו. וגם מקבלים. אז היה שלום לך שר.
ושוב אודיעך, שאנחנו מאושרים."