ירושלים שבלב

אני אעמוד מול קיר האבן. אחייך חיוך זהיר, מפחד להרוס את הרגע.
ריח של בוקר ינשב אלי. דמויות הנשים יתייצבו מולי, מתנענעות. זוג יונים, נישאות על זוג כנפים חומות, יתעופפו להן. ימצאו מחסה בשקעים שבין האבנים.
אני אתקדם בהיסוס, אפסע בצעדים קטנים. בעיניים שלי יהבהב משהו שבין דמע-לאושר. אולי קוראים לזה דמעות מתוקות. אני אתפוס במשענת של כיסא כתר לבן, אאחוז בידי השנייה את הסידור שלי, וארים מבט אל קיר האבן.
כמה אנשים מררו עליך בבכי? אתקדם אליו. אעביר אצבע על האבנים. בכמה דמעות אתה ספוג, כותל בן אלפי שנה? לא משנה כמה, הכוחות שאתה מעביר לעולם לא יגמרו.
אני אשען עליו. ארגיש את הקרירות שנובעת מהאבנים, את הצלילות שאני שואבת מהן. המצח שלי ייתמך בו. התחושה הזו שחיכיתי לה כל כך, ההרגשה איך הלב שלי פוגש משהו גדול ממנו ומתאחד איתו, תמלא אותי. שמש של בוקר תפזז אלי, תשלח אלי קרניים חמימות.
ירושלים. אני לוחשת, רוצה רק לבכות. כמה אהבת טמונה במילה הזאת, וגעגוע.
ירושלים. אני רוצה אותך.