ילד. סיפור.

אין לי יותר מילים
"יאוו זה משוכןןן" ילד בכיתה א' צועק לעברו בש' שורקת
"יוני רד" אברהמי מתחנן אליו, ובעוד כל השאר עומדים מתבוננים בו כבובה חלקם דואגים לו וחלקם נהנים מהמחזה המעניין. יוני מטפס על הגדר הגבוהה של התלמוד תורה וממנה הוא מנסה לעבור לגג של הבניין.

"מה ישלכם י'פחדנים" הוא צועק לעברם ומנופף בידו לקהל הצופה בו. חלקם מוחאים לו כפיים וחלק נושפים לו בבוז כאשר הוא עובר בהצלחה ומתהלך בחופשיות על הגג של הבניין ללא מעקה. כשיוני מתקרב לקצה הבניין להראות לחבריו שזה 'בכלל לא מסוכן' הוא רואה ילדים צוציקים בורחים ונעלמים ואת חבריו מרוקנים את מגרש המשחקים "פחדנייםם" הוא סינן מבין שיניו העקומות. עוזב אותם ואת המגרש ורק מספיק לראות את אברהמי מנופף לו בידיו כמנסה לסמן משהו אבל זה לא מעניין אותו.

כעת הוא מתפנה לבחון את הגרוטאות שמונחות להן בנחת, מסתובב ביניהן לפתע מכשיר שחור וישן תופס את עיניו, המכשיר ניראה כמו רמקול ישן ויוני מחליק אותו לכיס הגדול שבמכנסיו הקרועים.

ידו החמה והכבדה של המנהל נוחתת בפתאומיות על כתפיו, תופסת אותו.

"בא" קולו של המנהל סתום והבעתו גם כן, כאשר הוא גורר את יוני למדרגות המובילות לבניין התלמוד תורה, הם נכנסים פנימה והמנהל נועל את הברזל הגדולה מאחוריהם.

"לך לכיתה שלך ותביא את התיק" קולו חמור.

"אין לי תיק".

ניראה שהמנהל מתבלבל לשנייה אך ממשיך מיד "בסדר, בא לחדר שלי". הם צועדים בדממה במסדרונות הארוכים כשקולות לימוד חודרים מהדלתות הסגורות. הם נכנסים לחדר הממוזג והמנהל מגיש לו את הטלפון, "יונתן, תתקשר לאבא שלך שיבוא לקחת אותך".

זהו, טכני, הוא אינו מוסיף במילים וזה מפחיד ומנחם אותו בו זמנית.

אביו מגיע, ראשו מורכן ומביט בו במבע מלא אכזבה, בפנים הלב הקטן נשבר וכלפי חוץ, עולץ.

"נו מה עשית היום?" אביו שובר את השקט רק שהם כבר בשביל המוביל לכניסה לבניין

"כלום".

"כלום" אביו חוזר אחריו כהד מצלצל, מכניס בתוך הבהרה אחת את כל אכזבותיו וכאביו. הוא מנופף לו לשלום מחכה לראות שיוני נכנס הביתה ואז הוא מסתובב ושב על עקבותיו.

הדלת החומה נפתחת וצליל החריקה שלה הוא היחיד שמקבל את פניו. הצליל הזה מעצבן אותו דווקא בגלל שהוא מזכיר את השקט. גם המטבח שקט ומסודר רק משום שאין מה שיבלגן אותו. הוא פותח את המקרר בתקווה למצוא משהו אכיל שישקיט את הרעב שדבק בו אך, המקרר ריק מלבד בקבוקון תרופא ישן של אמא, הוא מריח את הריח וגעגוע ישן מציף אותו לריח שהיה ואינו עוד לאמא ואהבתה.

אמא תמיד הייתה אומרת שפתרון טוב לרעב הוא שינה ויוני – ילד טוב של אמא, ילד 'רע' לעולם – נכנס למיטת הסוכנות הישנה שלו ומוציא את הרמקול הישן שמצא בגג התלמוד תורה. הוא מזיז את הצ'ופצ'יק הקטן והרמקול מתעורר לחיים, ויוני ילד הפרא מוצא את עצמו עומד על המיטה כעל במה ומדמיין את עצמו בעוד שנים, מספר את סיפורו העצוב לעולם.

יצחק יושב על כיסא המנהלים שלו מרפרף על תוכנית מבצע המשניות שמחכה לאישורו אך ליבו תפוס כרגע, מהרהר בתלמיד אחד חצוף, וכן, הוא לא מוצא בתוכו מילה אחרת, לא היום, שנשבר כלל ברזל בתלמוד תורה כולו.

לפתע הרמקול הקטן שבשולחנו מצפצף לאות הודעה ממזכירו האישי, לחיצה קצרה וקול מוכר ולא צפוי נשמע בחלל החדר, ליבו נצבט ודמעה גדולה ועוד אחת קטנה ועוד עשרות מצאו בתוכו מלא מילים, דווקא היום.

—

הבמה הייתה גדולה יותר משדמיין וליבו פרפר גם בגלל הקהל הגדול שהביט בו ובעיקר בגלל שלושה אנשים שיושבים בשורה השלישית ושולחים לו אהבה.

הוא מביט לעברם, שואב כוחות. מאבא, מהעיניים השחורות והעמוקות של המנהל יצחק ואחרון, השווער שלו בעל לב הזהב שמעודד אותו במרץ.

השקט שבאולם קורא לו להתחיל והוא פותח את פיו ובנשימה קצרה פולט את מסכת חייו והקהל ממושמע להפליא בוכה מתי שצריך, צוחק מתי שצריך.

"אני עמדתי על מיטת סוכנות לבנה, ישנה וחורקת… ואמרתי לעצמי שאני ילד רע, פרא אדמה, שאף אחד לא אוהב אותי, שאף אחד לא רוצה אותי. אמרתי אז את משנת חיי, את מה שידעתי על עצמי, היו אלו רגעים שליבי השבור לא יכול עוד לשחק שהכל בסדר. דמיינתי אז אתכם, הקהל מביט בי וסיפרתי לכם אז, על אמא וסיפרתי על הרעב, פעם ראשונה דיברתי. אומר לכם את האמת, היו לי הרבה ניסים בחיים אבל הגדול שמבניהם זה, שמישהו שמע אז את ההרצאה שלי."

וכאן הוא לא יכול להמשיך כי צחוק מהול בדמעות עוצר אותו והקהל שמאזין ברתק ממושמע להפליא מצטרף אליו.
.
אתן זוכרות שאני אוהבת הארות והערות?יופיי