ילדה טובה בית ספר

ועוד כמה תובנות

היא הייתה ילדה קטנה ומקפצת.
ילדה מאושרת עם תיק וורוד מגושם וענק.
"היום את הולכת לבית הספר", אומרת לה אמא.
"יש!" היא שמחה, מאוד שמחה.
אתמול היה כל כך כיף, המורה נתנה להן סוכריות ועשו להן שער יפה מבלונים.
כמה טוב שהיא כבר בכיתה א'.

"היום נתחיל ללמוד חשבון". מבשרת המורה.
הן כולן יושבות יפה ומעתיקות לאורך המסלולים את הסיפרה אחד.
עקום, מתפתל, יוצא מהשורות.
"איזה יופי שאת עובדת!" המורה מחמיאה.
"ככה תוכלי לקרוא את המספרים, איזה כיף שיהיה לך".

בשבוע הבא הן כבר מגיעות לתרגילי חיבור, ילדות גדולות וחרוצות.
"שתיים ועוד אחד…" המורה שרה להן במנגינה קליטה, המהירות שבניהן כבר קלטו את הקטע ועונות גם על התרגילים היותר מורכבים.
"שלוש ועוד ארבע…" המורה ממשיכה, האצבעות נכנסות לפעולה,
"שבע", היא מצווחת, היא לא מספיקה לספור עד שלוש והעדש מונח לה על השולחן.
"כל הכבוד לך! כשאמא תשלח אותך לקניות במכולת את לא תצטרכי לחשוב כמה עולה הבמבה והבסלי ביחד, את יישר תדעי את התשובה", העדש כבר בפנים.
כיתה ד', ילדה באמת גדולה.
"בואו נראה מי הבינה את מה שלמדנו היום". המורה מאתגרת.
על הלוח נכתב התרגיל והיא מתבקשת לענות.
"שליש כפול שליש?", לוקח לה שנייה. "תשיעית".
"כל הכבוד!" מחמיאה המורה, "כשתגיעי לתיכון תוכלי בקלות להבין, בתיכון זה נושא מאוד שימושי". העדש כבר לא מגיע, חבל שהמורה של א' לא מלמדת גם אותנו.
שיעור אנגלית, השיעור הבא.
באנגלית היא כבר פחות מסתדרת.
"המורה", אומרת ברגע של עצבים. "בשביל מה בכלל צריך את האנגלית הזו?".
"מה זאת אומרת?" המורה עונה, "בשביל כל דבר, בשביל הוראות על מכשירי חשמל שקיימות רק באנגלית. בשביל הטיסה לרבי באמריקה, וכמובן בשביל התיכון."
"התיכון?" היא שואלת.
"כן". המורה עונה, "בתיכון יש מבחנים מאוד קשים שבהם את חייבת לדעת אנגלית".
זה לא מוצא חן בעיניה, בכלל לא, אבל היא מבינה שאין ברירה.
היא תנסה להחזיק גם באנגלית.

בכיתה ז' שיעורי הלשון זה הפך לדבר מעצבן.
מקטעים מעניינים שעליהם יש שאלות קלות- 'בין השורות' נהפכה לחוברת מטלות, כתיבות. ושאלות מעצבנות.
"למה?" היא שואלת.
"באמת למה?, זה מעצבן אותי".
"את יודעת כמה לשון לומדים בתיכון מותק?", החברה שלידה עונה, "תתחילי להתרגל".

שיעורי החשבון בכיתה ח' מקבלים מימד רציני, הם כבר מתמטיקה.
הם אלו שיקבעו את ההקבצות של שנה הבאה.
היא כבר לא שואלת למה, אין בשביל מה.
כי את כל התשובות היא כבר יודעת בעצמה.
היא כבר על סף נערה כשהיא נכנסת בשערי התיכון.
שמחה, מתרגשת, חוששת.
בשבוע הקרוב היא כבר מתחילה להפנים מה הולך כאן.
"יש תשובות למבחני ההקבצות". כולן רצות לרשימות.
היא מחפשת את שמה בין כל השאר, ומוצאת.
"ארבע, ארבע יחידות. יש!" בדיוק מה שהיא רצתה.
"רציתי כי זה לא נמוך מידיי, ולא דורש המון כמו חמש". היא מסבירה.
"אבל אם את לא רוצה לעבוד קשה את למה לא שלוש?" החברה שואלת.
"ככה", גם לה יש תשובה על כל דבר, "זה חשוב לי לעתיד, אני אוכל להתקבל לסמינר יותר בקלות". זה מה שהיא שמעה פעם משתי יודבתיות שהלכו במסדרון, ואם הן אומרות…
אז הן צודקות, בטוח.
היא גם תהיה בארבע באנגלית, בטח.
זה לא משנה מה הרמה שלה. היא פשוט חייבת את זה.
אחרת, לאן היא תלך אחרי התיכון?
סוף כיתה י' יימצא אותה עמוק בתוך הספרים.
היא תחרוש, תשנן, ועוד ועוד ועוד…
"אני חייבת את זה", היא תסביר לאחות הקטנה. "הבגרויות הפנימיות משפיעות על המגן, אני לא אוהבת, אבל אין מה לעשות". והאחות הקטנה תסכים, נכון, ככה זה.
היא תהיה כבר נערה כשהיא תגיע לי"א, בחורה לומדת, חכמה ואיכותית.
"מחר חופש". ככה יום הבחירות התלת שנתי פוגש אותה. בעצם… מי שפגשה אותה זו החברה. "רוצה שנלך לטייל קצת?"
"אין מצב", היא תאמר. "צריך לעבוד על מתמטיקה, אין סיכוי שאני זזה מהבית".

בסוף היא הלכה לחני, תלמידת סמינר במגמת מתמטיקה כדי שתעזור לה קצת.
"ככה זה", חני טוענת ברגע של הפוגה. "עובדים, עובדים, עד שמגיעים למטרה. למה שעבדנו בשבילו כל הזמן".
"ואיך הולך במטרה באמת?" היא שואלת, מסוקרנת מהחיים של הבנות הגדולות והחשובות.
"ככה ככה" חני עונה. "אצלנו לדוגמא זה לא בדיוק נראה המטרה. את מה שהסברתי לך עכשיו אני זוכרת מהתיכון. לא כל כך מלמדים אותנו באמת את מה שאנחנו צריכות ללמד".
"רציני?" היא שואלת, "אז למה אתן לומדות שם?".
"בשביל להיות מורות" חני עונה.
"אבל אמרת שלא מלמדים אתכן להיות מורות".
"להיות מורות מלמדים, קיבלתי שם הרבה כלים. אבל לפעמים כל זה נראה מיותר. כי את יודעת, אנחנו לומדות חומר ברמה מאוד גבוהה בלי שום הצדקה".
"וזה לימודים קשים?" היא שואלת.
"ברור", חני עונה.
התשובות של חני גורמות לה לחשוב לרגע.
"את יודעת?", היא מספרת לחני. "את החישובים שהמורות הבטיחו שאעשה בקלות- הקופאית כבר עושה. המכשירי חשמל- אלו שלא מתורגמים לעברית, יש גוגל. בטיסה לרבי- הסתדרתי דיי טוב גם בלי האנגלית. יש לי דיבור ברור ורהוט- גם בלי הלשון".

חני מרימה גבה, לא מבינה מה הקשר.
"הסיבה היחידה של המורות שבאמת הצדיקה את עצמה- הייתה הבגרויות". היא עוצרת, נושמת, ממשיכה.
"והבגרויות- בשביל הסמינר, והסמינר- מתברר כמשהו שמלמד דברים שאת לא צריכה, וכאחד שלא מצדיק את העבודה הרבה שהושקעה למענו".
"הוא כן מצדיק". חני מתנגדת, "יש שם פעילויות, הוואי, ובכלל…רוב הבנות הולכות לשם, אין הרבה אפשרויות אחרות לילדה בגיל שלנו".
"אבל בשביל ההואי, הפעיליות, בשביל מסגרת טובה. אני לא בטוחה שצריך לחרוש והדביק את הראש בלימודי חול שתכלס מטמאים לנו את הנפש".
"הלימודי חול הם לא בשביל ההוואי, בואי נבדיל דקה. הלימודי חל הם בשביל שיהיה לך בעזרת ה' מקצוע ביד".
"ובשביל מה המקצוע?" היא שואלת.
"המקצוע בשביל שיהיה לך בעזרת ה' איך לפרנס". חני מוצאת תשובה.
"מה? בשביל כסף?"
"כן, בשביל כסף".

היא עוצרת לרגע את הדיון, מעכלת, חושבת.
"אנחנו יהודיות מאמינות חני?". היא שואלת.
"משתדלות", חני קורצת לה.
"ובתור יהודיות שמשתדלות להיות מאמינות. אנחנו לא אמורות לדעת שכסף זה בסך הכל כסף? שכסף זה כלום?"
"כסף זה לא כלום נשמה," חני מסתכלת עליה במבט של 'מה את מבינה בכלל?'
"נכון, אבל… אנחנו לא יודעות שכל שקל ושקל נגזר מלמעלה, והוא נגזר רק בזכות המעשים שלנו וההשתדלות?".
"נכון", חני אומרת. "וההשתדלות הזו היא לעשות תעודת בגרות וללמוד בסמינר בשביל שבעזרת ה' יהיה לך כלי למשוך את הברכה".
"אני לא בטוחה חני", היא נאנחת "בכלל לא בטוחה".
מתחים, מאמצים, בכיות, אכזבות. כל זה עולה לה בזיכרון עכשיו. כל מה שהיא עשתה כל הזמן בשביל מטרה לא מוגדרת.
משום מקום מתיישב לב על הגרון הטעם הזה, טעם של עדש שניקנה במיוחד בשביל חישובים בסופר.
מתוק, אהוב.
רחוק, כאוב.