יומנה של תשראית טרייה/4

תופעה ושמה 'היום הראשון'

התעוררתי לסליחות, אבל לא העזתי להתארגן בבית זר שעתיים לפני שכולם קמים. אז נשארתי ערה עד שהבנות הלכו לבית הספר. הלכתי לסעווען סעווענטי בתשע וחצי בבוקר, הגעתי לאמצע השיעור לפני התפילה. מבאס. התפללתי בחיות בשורה הראשונה, בזכות חברות נשמות משנה ב'. אני מיום ליום מרגישה יותר בבית, עם יותר אנשים סביבי. זה הגיוני בהתחשב בכך שכל יום אנשים חדשים נוחתים…
פסענו לארוחת בוקר, וריח ביצי תרנגולת מבושלות קידם את פנינו. מקסים. הדבר היחיד שהייתי מסכימה לאכול שם זה קלוגס, וגם זה בעיתות רעב. הצטרפתי לצמד חמודות ופנינו לבייגל.
כמובן, לא רק אנחנו חשבנו על רעיון ארוחת בוקר בבייגל, אך קיבלנו את מה שרצינו. בייגל חם עם קרם צ'יז זה מספק בהחלט, בלעתי בתיאבון (מה לעשות). המשכתי אל שיעור תורה, הרב הדגיש בתחילה את חשיבות העובדה של שיחות מוגהות: הרבי בתחילה לא הגיה מאמרים/ שיחות, והפנה שאלה ע"י הרב חודקוב לאחד מהחויזרים: הרי אני מטפל בשאלות של פיקוח נפש, ואתם רוצים שאני אקדיש זמן להגהת שיחות ומאמרים? ענה החסיד: שיחות ומאמרים מוגהים בשביל החסידים זה עניין של פיקוח נפש. מאז הרבי הקדיש מזמנו היקר להגהת שיחות ומאמרים. בשיעור השני נהנתי מאוד גם כן. ו—זמן פנוי! די למדתי שיחות בזמן הזה. אחרי מנחה חלוקת דירות של אחות. הבאתי את כל חפצי מהבית של המארחים. אחרי מנחה ירד גשם… אהה תסבוכת לא ידעו כלום על שום דבר, "יקחו את המזוודות" "לחכות" "רחוק".. בקיצור, התחלנו ללכת עם הטרוליס והתיקים, הלכנו והלכנו. בהתחלה היה מצחיק, אחר כך מתיש, ובסוף גם מזיע. הבנות הגיעו לדירה באווירה מאוד… נגטיב. דירה גדולה, אוורור מעולה, אמנם מקלחת אחת 5/10, אמנם ללא טאטוא, סה"כ קורת גג נחמדת. התחילו לריב כי כולן רוצות את המיטה למטה. ממש בכיות. לא מצא חן בעיני, ניסיתי לשיר, להאיר את מה שיש, למצוא פתרונות. אין. מתגעגעות הביתה. בסופו של דבר השלימו עם זה. הלכנו לסעווען סעווענטי, כל אחת וסיבתה שלה. אני הלכתי להביא את המזוודה, למה אין לי כוח להמתין לאלמונים שיאספו לי את הדברים. הלוך, חזור, נכנסתי למקלחת (חזרתי עם המדריכה), יצאתי עם כובע צמר כדי שלא אצטנן- לארוחת ערב. פא פי פא פא, אני צריכה לחכות עשרים וחמש דקות לארוחה כי אני עם כרטיס צהוב. מתו לי הרגליים מההליכה, התיישבתי ליד בנות וסתם, דיברנו על סמינר/ מסלולים ושאר נושאים מעניינים.
עברו הדקות והגיע תורי לאכול. העמסתי כל מה שהיה, בנות מתוקות האירו פנים ואיחלו לי להנות מהארוחה- כבר יותר טעים!! לא גמרתי את הצלחת, הרבה מדי. הייתי עם בנות כיתתי והיה כיף.
חזרנו לערבית+ שיעורים הקודמים לה, הצטרפתי לקבוצת חכמות כאלה, היה ממש מרתק. לא הספקנו הרבה כי הפרעתי, לא נורא- החכמנו. התפללנו ערבית באקווריום, היה מדהים. היתה התוועדות אחר כך אצל רובשקין. התחיל לכאוב לי הראש, האוזניים, הסינוסים, הבטן, והרגליים לא סחבו אותי. חגיגה. הלכתי עד לרובשקין, אך האוויר הצח לא היטיב עימי. חזרתי ברגליים כושלות לדירה, כאשר חברתי מלווה אותי עם המון סבלנות. כמעט בכיתי לאנשים אקראיים שפגשתי. מחר אני מתכננת לנסוע לאוהל, מקווה ששינה טובה תעזור לי. א גוטע נאכט!